קריסתה המתמשכת של מערכת המשפט בישראל, מהווה למעשה את האות להעלמותה של הפרה הקדושה האחרונה, שחוסנה ועצמאותה התיאורטית אולי נטעה עדיין תיקווה כי לא הכל אבוד במערכות השלטון והחיים במדינה. לא זה המקום לנתח מי ומתי היו הגורמים לאיבוד האמון הציבורי במערכת המשפט, אשר יש טוענים להיכללותה ועטיפתה רק את העשירון העשיר העליון, לעומתם אחרים הרואים במערכת הזו את אובדן הערכים שלכאורה היה צריך להישמר שם... אבל התוצאה העגומה של תמיכה הולכת ודועכת במערכת המשפט - כבר ברור וכואב בכל נימי נפשנו ודמנו, והכאב עצום - כי ההרגשה היא כשל חנק בלתי ניתן לריפוי.
השאלה היהודית הניצחית, גם במקרה זה היא: מכאן לאן?
אם נסכם את כל שנות עצמאותה והתפתחותה של המדינה, החל מ-1948 ועד 2005, ניווכח כי הגרף המסמל חוסננו ואמוננו במערכות הציבוריות ו/או האחד ברעהו... עלה כגל ויורד כמפולת. ממש כהתנהגותה של בורסה מודרנית עם נתוני שוק משתנים, אלא שכאן, בענייני מדינה וקיומנו עלי אדמות - הגרף שעלה - הוא שיורד, וכעת הוא רוצה להידרדר, ואין מי שיעלה אותו...
זה הזמן לעצור, לחשוב, לתכנן, וליזום בנייתה המחודשת של המדינה.
זה צריך להתחיל מכל אחד מאיתנו, אישית ופנימית, יצירתית ומחשבתית בונה, דרך התארגנויות חברתיות וכלכליות, לגלוש למפלגות ופוליטיקה - עד לטוויית מירקם חברתי, כלכלי, ופוליטי שיבנה רשת ביטחון חזקה עליה ישופצו כל מערכות החיים שלנו.
הדבר דורש מנהיגות. אבל יותר חשוב מכך, דורש אמינות ויושר ציבורי, לבחור את המנהיגים.
כל האווירה של "חטוף היום כי מחר נתהולל" ו"בימים ההם אין מלך בישראל - וכל אחד יעשה מה בראש שלו" - חייבים לעבור מן העולם, ביסודיות, וממש כמו ביעור חמץ - לבער מן השורש.
חייבים לומר. יהיו רבים שימנעו מהלכים תרבותיים, כלכליים, ציבוריים, ותקשורתיים חיוביים - כי הכאוס הנוכחי מתאים להם כמו כפפה ליד ביום סגריר.
אבל כאן חייבים לעמוד על המישמר, ולגבות את הבנייה האיטית של המערכות, בשמירה קפדנית.
אינני רוצה להיתלות על עצים בגינתי, אבל כבר שנים שמנסה אני להעביר מסר אישי בדרך זו. אין גוף או אדם שסרח, גנב, שיקר, עבר על החוק או ניסה להונות - שלא טופל בערכאות משפטיות ו/או דרישות למתן פיצוי.
מעולם לא נרתעתי מגופים גדולים שהכח הרב בידיהם מרתיע בד"כ אנשים מן היישוב.
תמיד עמדתי איתן מול ניסיונות לעגל פינות, להרגיע בדברי חלקלקות של עו"ד ממולחים ועתירי הון, ולא התכופפתי כאשר ניסו לאיים עליי שדרישותיי הצודקות עלולות בסופו של דבר לעלות לי ביוקר: "כי אינך מכיר במיגבלות המערכות, ואתה עלול לשלם ביוקר על ניסיונותיך לקבל את זכויותיך".
כי כאן עקב האכילס שלנו כפרטים, ושל כולנו כמדינה.
אם נרצה שלא יגבו מאיתנו מחירים מופרזים במרכול ו/או לא יצחקו לנו בפנים עם מחירים ענקיים של 9.99 כשאין בכלל מטבע של אג' לעודף... הכל תלוי בנו.
אם איננו מסכימים שחברת החשמל תעלה כל יום שני וחמישי את המחירים העצומים שאנו משלמים לה, ותגיע עד אבסורדים של בקשות להטבות מוגזמות לעובדיה השמנים... הכל תלוי בנו.
אם לא נסכים לעבוד במשכורות עלובות תמורת שירותינו המעולים למקום העבודה המעסיק אותנו, ונסרב לראות כיצד מנהלינו ומקורביהם מתעופפים במטוסי מנהלים ממסעדה למסעדה... הכל תלוי בנו.
אם לא נהייה מוכנים לעבוד כל חיינו כדי לרכוש מגרש קטן ו/או דירה קטנה כדי לחיות בהם עם משפחתינו, בעוד יזמים בעלי קשרים בחלונות הנכונים יקבלו מגרשי ענק לבניית גורדי שחקים - והכל במימון מזומן ע"ח עתיד מעורפל... הכל תלוי בנו.
אם נמשיך לשלם ארנונה, מים, ביוב, תיעול, והשד יודע איזה מיסים עירוניים יועלו באוב ראש העיריה - ובינתיים נקבל חול בפתח ביתנו במקום מדרכה, מהמורות במקום כביש, ואזבסטונים במקום כיתות לימוד לילדינו... הכל תלוי בנו.
כי בזמן שכספינו שעבדנו עליו בדם יזע ודמעות - נמסר בחלקלקות ללא ניד עפעף לסגני ראשי עיר, לסגני שרים, ולשרים מיותרים לחלוטין... מממן לשכות מפוארות של אנשי ציבור פנסיונרים שכבר מזמן אינם זוכרים מה היה תפקידם... כי הסמכות החוקית בידם... מאוד חשוב שנדע כי זה לא רק תלוי בנו, אלא בכוחנו למנוע שחיתות ואתנן פוליטי זה - לומר להם - לא לפחד להילחם, ולשם כך מותר האדם מן הבהמה.
אז אם חשבנו כי רק לקטר ידענו, ואולי הכל אבוד ואין מה לעשות, ויתכן כי אפילו נמאס לקרוא על שחיתויות ואובדן דרך - בהפוך על הפוך נוכל לבנות מחדש את הכל, לבנה לבנה, החל מחדרנו הצר בבית, דרך שיחות עם חברים, בזמן העבודה במפעל או במשרד, עבור לכנסים של המפלגה, ועד הקמפיינים של הפוליטיקה המערבלת מוחות לפני בחירות כלליות או מוניציפליות.
לא נהייה עוד כצאן לטבח, ובטח לא נסכים שיחתכו אותנו לסטייקים עליהם לאחר מכן עוד חובטים...