מנהל בתי המשפט פרסם השבוע את "
החלטת ההרחבה", במסגרת המהלכים הממשלתיים שנועדו לקדם את פני הרעות הכרוכות בביצוע תוכנית ההינתקות. הדבר לא נאמר בהחלטה במפורש, אך אנו יודעים שמנהל בתי המשפט לא בא מהמאדים, ואף אינו סבור כי מי מאיתנו בא משם.
היתה זו הודעה בדבר החלטתו של מנהל בתי המשפט להקים בתי-משפט מיוחדים בסמיכות לבתי-כלא, ובתי משפט אלה יהוו "הרחבה" של בתי משפט קיימים. ההודעה אינה נשענת על בקשתו של גורם כלשהו כי כך ייעשה, אלא - כך אפשר להבין מלשון ההודעה - מנהל בתי המשפט החליט בוקר בהיר אחד כי התעורר הצורך בבתי משפט כאלה: "לאחר התייעצת עם לשכת עורכי הדין ועם הסניגוריה הציבורית, יוצע לשרת המשפטים להרחיב את מקום המושב" של בתי המשפט בראשל"צ ובבאר-שבע "וזאת על-פי סמכותה לפי סעיף 43 לחוק בתי המשפט". שימו לב לביטוי: "יוצע לשרת המשפטים".
במילים אחרות, לא שרת המשפטים היא שפנתה אל מנהל בתי המשפט בזעקה מרה, על קושי נורא שהתעורר ואשר חייב הרחבת בתי המשפט, אלא הוא-עצמו יזם את המהלך והציע לשרה לעשות כן, ואף הפנה אותה אל הסמכות המוקנית לה ממילא בסעיף מסוים בחוק. ומאחר שמנהל בתי המשפט לא סייג החלטתו לדיונים במעצר, ברור כי הכוונה היא גם לקיום המשפט הפלילי עצמו באותם בתי משפט.
לא נעסוק כאן בעובדה המצערת, שלשכת עורכי הדין עצמה השתתפה באותה "היוועצות" בדרך-לא-דרך חפוזה ופזיזה, תוך התעלמות מהתנגדות עזה ומנומקת שהעלו חברים חשובים בה לעצם המהלך המסוכן הזה. למרבה הצער, יש בהנהגתה של לשכת עורכי הדין אנשים שההינתקות ממלאה את נפשם ששון ושמחה, ויש ביניהם גם מי שבית משפט בישראל הגדירו כאנטי-ציוני. אלה אינם טורחים בשטויות כגון עריכת בירור נוקב בתקדים משפטי מסוכן זה, שסכנתו בולטת גם ללא קשר לשאלת ההינתקות.
הקמת בתי המשפט המיוחדים, הגם שנעשתה בצו של מנהל בתי המשפט, הנושא בתואר של שופט בית משפט מחוזי - גם אם הוא-עצמו לא התכוון ממש לכך, וכאמור הוא רק "מציע" לשרה לעשות כן והיא זו שתרחיב את בתי המשפט - מהווה חלק ממסע ממלכתי שיטתי של דה-לגיטימציה ודמוניזציה של מתנגדי ההינתקות. עצם המעשה של הקמת בתי-משפט מיוחדים עבורם, סמוך לבתי הסוהר, נועד להמחיש לציבור עד כמה הם מסוכנים; עד כמה חשובים מהירות ההליך וסיום משפטם ללא דיחוי ושיהוי, פן ישמשו מעשי האלימות החמורים שהללו יעשו דוגמה וסמל להמוני מטורפים קשים כמוהם; ועד כמה טמונה סכנה בעצם הצורך להסיע פושעים מסוכנים אלה מבית הסוהר אל בית המשפט ובחזרה.
כל בר-דעת מבין, למקרא החלטת ה"הרחבה", שמנהל בתי המשפט צופה מעצרים ומשפטים פליליים המוניים. כדי כך יהיה רב מספרם של העבריינים המסוכנים הללו, שלא יספיקו האוטובוסים במדינת ישראל להסיעם אל בתי המשפט הרגילים. ובאמת, מחמת מסוכנותם יהיה צורך ככל הנראה לכבלם בידיהם וברגליהם, ולאחר-מכן לכבלם אל מתקני ריתוק מיוחדים בתוך האוטובוס, ואת האוטובוס עצמו יהיה צורך לשריין - מפני פריצה פנימה ומפני פריצה החוצה גם יחד - ועל גגו ובתוכו יהיה צורך להושיב לוחמים חמושים, כדי לבלום כל כוח-מחץ של מתנחלים העלול, וככל הנראה גם מסוגל, לשחרר בכוח את המחבלים (סליחה, המתנחלים) המסוכנים הללו מידי שוביהם. ומאחר שכל מתנחל כזה הוא רוצח ראש הממשלה בפוטנציה מעצם ברייתו, אין החשש מוגזם כלל וכלל. האין בכל אלה צידוק להקמתו של בית משפט מהיר-אינסטנט, קרוב וצמוד, סמוך לבית הסוהר?. ואני מתאר לעצמי שיוקם גם מסדרון מיוחד, מלשכת השופט אל לשכתו של מנהל הכלא, למען יוכלו בעלי הלשכות הללו להחליף רשמים וחוות-דעת על הטיפול בלקוחות המיוחדים והמסוכנים, בשעות המעטות שבהן יתפנו מהטיפול באותו אספסוף נורא ואיום הרוחש זקנים, ציציות, שביסים, חצאיות מקסי, כיפות מיני ומקסי, תפילין, סנדלים, תפילות, נענועי-גוף, זעקות כבושות, פסקים-דרבנן, דברי תורה ושאר הליכים, הליכות, הלכות ואבזרים המטריפים דעתו של החילוני המצוי, שנפשו הבריאה מתעבת מעומק ליבה את המתנחל המצוי, זכר ונקבה כאחד. ישמרנו השם מפני אספסוף רוחש זה, המסוכן לנו ולעמנו, גם אם עצם ההישענות על השם היא על פי רוב תועבה בפינו.
לפני ימים ספורים פסק בג"צ בפרשת "תינוק המריבה", שהגיע כמעט לגיל שנתיים בטרם סיימו הערכאות השונות לדון עד דק בעניינו, ולבסוף שימש גילו המתקדם - שאליו הגיע בטרם הכרעה בדין ב"זכות" בתי המשפט - כנימוק מוחץ להשארתו בידי הוריו המאמצים ולאי-החזרתו להוריו הטבעיים. אינני מתיימר להביע כאן דעתי על אותו פסק-דין, וייתכן שתוצאתו צודקת גם ללא קשר לגיל הילד, אך ההימנעות מדחיפות עילאית באותו עניין מזדקרת כמגדל ענק, אל מול "עצתו" השגויה והחמורה של מנהל בתי המשפט בפרשת ה"התנתקות".
שום שופט ושום נשיא בית-משפט, בשלוש הערכאות שדנו בפרשת האימוץ, לא הזעיק ללשכתו את בעלי הדין ואת פרקליטיהם, את נציגי המדינה ואת שופטי ההרכב, בדרישה לשבת שבעה נקיים ולהימנע אפילו מללכת הביתה, כל עוד לא סוכמו הטיעונים, לא ניתן פסק הדין ולא הסתיימה לחלוטין אותה פרשה קשה, שהגדרתה כדיני-נפשות היא לשון המעטה.
גם מנהל בתי המשפט לא התערב באותה פרשה. אכן, אין זה מסמכותו הפורמלית - אך בדיוק באותה מידה לא ניתנה הנמקה פורמלית ל"עצתו" בהחלטת ה"הרחבה", ולנוכח הדחיפות הזועקת-לשמיים של פרשת האימוץ לא היה איש מגנהו אילו לחץ לסיימה בתוקף מעמדו כמנהל בתי המשפט, ללא הבעת דיעה בשאלה שבדיון.
מנהל בתי המשפט לא החליט החלטות "הרחבה" דומות במגוון רחב של בעיות קשות, הניצבות בפני החברה בישראל: משתוללי-כביש קטלניים, ששפיטתם המהירה אינסטנט מיד לאחר התאונה היתה מביאה אולי מזור לתאונות; בריוני-סכין רצחניים, שהבאתם לדין בתוך שעתיים היתה מרתיעה ולוא במעט את חבריהם שנותרו ברחוב ובכיסיהם הסכינים; אונסי בנותיהם ומבצעי מעשים מגונים בנכדותיהם, שממש מצווה היא לשפטם ואולי גם לתלותם על עץ גבוה חמישים אמה בתוך יומיים; עורכי-דין שמעלו בכספי הלקוחות והבאישו ריח כל חבריהם למקצוע, המייחלים לסיום מהיר של הליכי הדין הפלילי והמשמעתי; מועלי הבנקים וסוחטי הכספים ודורשי דמי-חסות, המטילים אימה על כל סביבתם; סוחרי הסמים למיניהם; ורשימה ארוכה של יקירי המשפט הפלילי מכל מין וסוג, שאורכה כאורך הרצחנות הערבית האינסופית. אפילו עבור המחבלים הערבים לא הוקם בית משפט בצמידות לבית הסוהר. לכל אלה אין למנהל בתי המשפט צורך בהחשת משפטם. כל אלה יכולים להמתין שנים ארוכות לסיום משפטיהם, ואין כל צורך להצביע בפני שרת המשפטים על הסעיפים בחוק המאפשרים לה להרחיב את בתי המשפט הקיימים.
רק עבור מתנגדי ההינתקות ראה מנהל בתי המשפט חובה לעצמו, להזדרז ו"להציע" כי יוקמו בתי משפט מורחבים כמתואר. ואם ישאל האזרח התמים, מי ביקש זאת ומדוע התעורר הצורך בכך - סתם מנהל בתי המשפט ולא פירש, אלא רק השיא בהחלטתו עיצה לשרת המשפטים. אשרי השרה ואשרי העם שככה לו, שמנהל בתי המשפט משיא עצות יעילות שכאלו ופוטר בעצם את משרד המשפטים מן הצורך במינוי יועצים משפטיים לשרה.
ואני רואה בעיני רוחי את היעילות הנהדרת. לא עוד עורכי-דין הסוחבים את המשפט זמן רב, עד שהתינוק כמעט בן שנתיים. לא עוד פרקליטים ממולחים, המאלצים את ביהמ"ש לאפשר להם לעיין בתיק, ללמוד את החומר, להכין שאלות בשופי ובנחת, להיוועץ בלקוח, לעיין בתקדימים, לשכור חוקרים פרטיים שיוכיחו כי הנאשם היה בלוס אנג'לס בעת המעשה, ושאר דברים מעצבנים שבעטיים נגרמת הסחבת במשפט ויש לפעמים שנאשם בר-מזל אפילו נמצא זכאי (אחד מני רבבה, אך גם זה מטרד מיותר). ואולי רק טיפש כמוני סבור, שעצם מינויו לכהן בבית משפט "צמוד-כלא" כזה יהווה לחץ על השופט, בדבר הכיוון הרצוי בהחלטתו לאלה שמינוהו.
ושאלה קטנה לי, אם כי קצת קשה להאמין שאקבל מענה לה: מדוע רק הרחבת בתי משפט השלום?. הרי מי מהמתנחלים עלול חלילה להימצא זכאי בדין, ומכל מקום צפוי כי מי מבעלי הדין יערער לבית המשפט המחוזי, ומי יודע - יתכן שגם ביהמ"ש העליון יוטרח לדון בעניינם המיותר של אותם ברנשים. מדוע, באותה נשימה של יעילות, לא יורחבו גם בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון?. יתר על כן, הרי על-פי התחזית שסקרנו לעיל צפויות לא רק עבירות שבתחום סמכותו של בית משפט השלום, כלומר חטאים ועוונות שעונשם לכל היותר שלוש שנות מאסר, אלא גם פשעים - ואפילו חמורים. אלה, כידוע, נתונים בתחום שיפוטו של בית המשפט המחוזי, ולכן מתחייב "להרחיב" גם אותו.
אם כבר אז כבר, וסדר חייב להיות. Ordnung must zein.