מאמרו של יוסף דוריאל מיום: 21.4.05 על מניעי הטרור האיסלמי עורר בי את הצורך לכתוב דברים אלה. אין זו תגובה לדבריו אלא מעין הרחבה והבהרה. דוריאל בא לידי מסקנה שהדחף העיקרי לטרור היא הקנאה והתסכול של המחבלים ומשלחיהם. אני מסכים עם דבריו ועם זאת תוהה האם תסכול וקנאה בלבד ידחפו אדם
צעיר לאבד עצמו לדעת?
נולדתי בארץ ישראל המנדטורית ושנות ילדותי עברו עלי בחברה יהודית וערבית גם יחד. אורח חייהם של הערבים מוכר לי ולכן אני מרשה לעצמי לטעון שהבעיה נעוצה בערכיה של החברה הערבית. כוונתי לערבים בכללותם ולאו דווקא לערביי ארץ ישראל או סעודיה.
בעשרים השנים הראשונות למדינת ישראל התנהלו החיים כאן ללא יהודה ושומרון וללא רצועת עזה. אחר מלחמת ששת הימים ראיתי בירושלים העתיקה נער ערבי כבן חמש עשרה מכה בזעם
ילד בן עשר. הוא בעט בו, הכה בפניו עד שדם יצא מפי הילד ולבסוף ירק עליו. הדבר נעשה ברחוב דוד שהוא שוק הומה וגדוש. איש לא התערב לאמר לנער המגודל שיחפש מישהו בגילו להכותו.
הזבנים בדוכנים ובפתחי חנויותיהם הביטו אדישים במחזה.
אחרי כן הזכיר לי מכר ממכרי שזו החברה הערבית: החזק כופה את רצונו על החלש בכוח הזרוע. החזק הוא שיהיה השייך בכפרו ואין מי שיתנגד לו. ה"כבוד" שנותנים בחברה הזו לרם המעלה הוא
התרפסות של חלשים.
ב-1936 היו פרעות בארץ. הערבים הכריזו על מרד בבריטים אך בפועל הם רצחו יהודים. היהודים היו החלשים אז בשם המרד רצחו בהם. אז - כהיום הציגו עצמם כלוחמי חרות ומאחר שהעולם היה אדיש לרצח יהודים התקבלה במערב טענתם כלשונה, אף כי בריטניה לא הסכימה לזה.
מי שהסיתו לרצח ומימנו את הכנופיות היו המשכילים הערביים. אלה שלבשו פראנג'י ואף נסעו במכוניות. שכבת האפנדים או האדונים. הגידול באוכלוסיה היהודית גרם להתערערות מעמד האפנדים. שכן בחברת כל דאלים גבר שולט בעל הכח. מי שיש לו כסף הוא בעל כח. כספו קונה את נאמנותם והתלהבות של העניים ומרבית האוכלוסייה הערבית היתה עניה.
האפנדים גילו שברחוב יש כל יום פחות פועלים המוכנים לעשות כל עבודה באפס מחיר. פחות נערים שיצחצחו את נעליהם בשבתם בבית הקפה וירוצו עבורם לשליחויות שונות כי היהודים נתנו להם עבודה והיהודים שילמו יותר. פועלים קשי יום החלו להביא פרנסה של ממש הביתה ולא הזדקקו לחסדי האפנדי.
האפנדים היו השכבה המשכילה בקרב הערבים. השכבה המשכילה היתה נוצרית ברובה. כל הטענות המוסלמיות-דתיות שהועלו אז כנגד היהודים הועלו על-ידי הערבים הנוצרים. מכאן שאני מסתייג מהביטוי "טרור איסלמי". הדת משמשת כסות של מראית עין עבור אנשי המערב.
לפני כשלושים שנה סיפר לי מרצה באוניברסיטה העברית על סטודנט ערבי מהגליל שלמד אצלו. תלמיד זה הראה סימני שנאה ברורים וגלויים וכמו כל הסטודנטים הערביים האחרים טען טענות קיפוח.
המרצה שאל אותו אם אין הוא מרוצה על שהתקבל לאוניברסיטה. הצעיר השיב שהוא מרוצה מאוד אבל על קיר בנין המנהלה כתוב: האוניברסיטה העברית והוא היה רוצה שיהיה כתוב שם האוניברסיטה הערבית.
"רגשות" לאומניים מקובלים עלי. אך מי שיסתובב בקרית האוניברסיטה שבגבעת רם יראה דבר שאין למצוא דומה לו בעולם הערבי. לבניינים יש שמות של אנשים. אלה כמובן שמות של נדיבים שתרמו את הכסף לבניית בנינים אלו. היכן יש בעולם הערבי בניינים הנושאים שם פרטי ומלכתחילה לא היו של האיש על שמו נקראו?, אין דבר כזה. יתר על כן מי מכיר ערבי שתרם כסף לצורך הקמת בנין של בית ספר? אני לא מכיר ערבי כזה.
ארגון הדסה הוא ארגון של נשים יהודיות שהקים את בתי החולים הטובים ביותר במזרח התיכון והציל חייהם של מאות אלפי ערבים חולים. מרביתם לא שילמו פרוטה עבור הטיפול בהם. אני בטוח שאותו סטודנט היה רוצה שהדסה תהיה ארגון ערבי אבל משום מה מצליחים הערבים בהקמת ארגוני טרור וכושלים בהקמת ארגוני חסד.
ערבי שנולד וגדל במדינת ישראל יתקשה להתפעל מתל-אביב. אך ירושלים שהיתה סגורה בקצה "פרוזדור" עד מלחמת ששת הימים תעורר קנה כי העיר התפתחה להפליא. כל הגבעות והרכסים הסלעיים והקרחים שהקיפו אותה נתכסו בתים, גינות, מגרשי משחקים וגני ילדים.
מרבית הבנאים שהקימו שכונות אלו ערבים היו. הם נשכרו לעבודה על-ידי קבלנים פרטיים וקבלנים אלו גם שילמו את שכרם שהיה גדול פי חמש מששילמו השלטונות הערביים עבור אותה עבודה. הערביים ראו במו עיניהם את היוזמה ואת פירותיה. הם עצמם לא יזמו דבר.
בישראל שבתוך הקו הירוק היו כמה ערביים שנקטו יזמה והקימו מפעלים. לי מוכר רק אחד אך נאמר לי שיש עוד והם מתי מעט.
אי אפשר לשכנע בעל הון ערבי להשקיע מהונו בהקמת מפעל שיספק פרנסה לאחיו הערביים. ככל הזכור לי היה פעם מיליונר ערבי בשם מוסה עלמי שרכש קרקעות להקמת חוות חקלאיות לערביים מעמק הירדן. מאז שייכות האדמות למשפחתו אך החוות כבר אינן קיימות.
בעל הון ערבי ישמור היטב את כספו ויעדיף לשלם פרוטות לנערי שליחויות מאשר לסייע להם בפיתוח עבודתם או מגוריהם.
לאן יפנה נער ערבי שגדל בחברה אלימה שאינה נותנת לו כל הזדמנות לנצל את כשרונו או את בקיאותו.
הוא יכול "להגר" לחברה האחרת. בתל אביב אפשר תמיד למצוא עבודה ולהתפרנס ממנה אבל הכל יידעו שהוא ערבי ויתיחסו אליו כאל זר. הוא גם יכול להגר לחו"ל. לשם כבר הגיעו הרבה ערבים לפניו ושם יגיע כמובן הישר לרובע או שכונה של ערבים. אז יהיו בה אותם חוקים וערכים חברתיים, אותה הירארכיה של כח הזרוע ואותו יאוש.
אם אתה גדל כערבי בארץ ערבית אין כל סיכוי שמעמדך ישתנה או ישתפר. בחברה הזו משגיחים עליך ומעמידים אותך בפליק במקומך.
כל עוד שלטה ישראל לבדה בשטחים ששחררה במלחמת ששת הימים השתפר מעמדם של הערביים מדי יום. מיום שישראל עצמה הביאה לכאן את חבורת הטרור מתוניס ומסרה בידיה את השלטון על האוכלוסיה הזו איבדו הערבים את תקותם לשיפור חייהם כי הרשות הנהיגה משטר ערבי קלאסי בו כל אזרח הוא קרבן השלטון והשלטון עצמו כוחני, רצחני ומושחת.
בתנאים כאלה אין צעיר ערבי שיוכל לחלום על עתיד מוצלח יותר, על אוניברסיטה ערבית או הדסה ערבית. ואם אין תקוה נותרים עם הערכים הבסיסיים שלפיהם עליך להקריב עצמך לטובת הוריך. כל המתאבדים הערביים יצאו לדרכם האחרונה אחר שידעו בבטחון כי הוריהם ייהנו מפיצוי נדיב על מותם.