מדינת ישראל עומדת בפני אחד המבחנים הקשים מאז היווסדה, כאשר קולות קיצוניים חוברים לגורמים משיחיים וסהרוריים ורבנים מעמיקים אחיזתם ב-הלכה ומטפחים דילמות קיומיות אצל הציבור הדתי-לאומי, עד כדי סף של סרבנות עקרונית גם בקרב חיילים.
נהרות של מילים נאמרו ונכתבו מאז הושקה תכנית ההינתקות, אולם מעט נעשה, אם בכלל, כדי לשכנע או להרגיע. ככל שמועד הפינוי בפועל מתקרב, כך מתחוור כי המשוכה גבוהה עד מאוד, ויתכן כי סממני המתח הנגלים מעל פני השטח הם אך "קצה הקרחון" של פוטנציאל התנגדות שטרם יצא לאור.
במדינה מתוקנת, החלטות הרשות המבצעת מיועדות למימוש, גם אם אינן לרוחם של גורמים כאלה או אחרים. חזקה אפוא, שיש להתייחס אל ההינתקות כאל עובדה מוגמרת, ולהיערך ולתכנן בדחיפות הראויה את השלב שאחריה.
דומה עם זאת שגם בקרב חלק משרי הממשלה מקננת עדיין תקווה כמוסה למעין נס שיהפוך את הקערה על פיה "בטרם פורענות"... לפיכך, חזקה על אותם גורמים שייאחזו בכל קש אפשרי העשוי לדידם לעכב את "רוע הגזירה". כך למשל, העיסוק בסוגיית הצבת גדוד מג"ב מצרי לאורך "ציר פילדלפי", והמחלוקת העדכנית יותר הנוגעת לגורל בתי המתיישבים שייפונו.
התיאורים הכמו- פתטיים לפיהם יהפכו התשתיות המפונות ל" כפרי נופש של ה-חמאס", וכי ילדי המחבלים יחגגו את ניצחונם על הגגות תוך הנפת "אצבע משולשת" כלפי ישראל, כהנמקה לכורח בהריסת הבתים, מעוררים הרהורים נוגים באשר לשיקולים המנחים את מקבלי ההחלטות בישראל. שיפוט דומה חל גם בהתייחס להחלטת הממשלה, ברוב קולות, לשדרג את מעמדה של מכללת אריאל, שביסודה פעולת התרסה דווקאית כלפי העולם, וניסיון שקוף להוסיף עמודי-תמך לשרידי ה"הדר הבית"רי".
בכלל, מסתמן לאחרונה כי מימד ה"כבוד הלאומי" הופך יותר ויותר לגורם מעצב מדיניות, במקום שיהווה בבחינת "נדוניה" שניתן להציעה במינון סביר, לצד השני. לעתים רבות מדי, נוטים בצידנו לתמחר את מהות "זקיפות הקומה" בערכים מפולפלים מדי, באופן העלול לשבש שיקול דעת רציונאלי.
יש לקבל כהנחת עבודה סבירה את התרחיש שפינוי היישובים יתורגם ל"הילולת ניצחון" בצד הפלסטיני, החל באחרון הפליטים וכלה ביו"ר הרש"פ. על כך יש לאמר= "" SO WHAT. ממילא, תוחלתה של אופוריה זו מוגבלת בזמן, מה גם שלא ניתן לבלום פרץ רגשות מעין זה, כפועל יוצא של הפינוי.
הצביטה הנוקבת בלב כל ישראלי ויהודי, לנוכח נטישת הישובים, לא תמצא מזור בהתרפקות על מהלך "ממלכתי" להרס שיטתי של התשתיות, שכמוהו כמתן דרור להתפרצותו של יצר נקם קמאי, המונחה על ידי רגש "עיוור" לסובב אותנו.
תוכנית ההינתקות כבר הניבה דיבידנדים בלתי מבוטלים למדינת ישראל עוד בטרם יצאה אל הפועל, על אחת כמה וכמה, שזו עשויה לשפר משמעותית את מעמדנו הבינ"ל עם השלמת המהלך. תהיה זו איוולת, לגרום במו ידינו להטיית מגמת האהדה לישראל המסתמנת בהתמדה, לעבר כיוון של עוינות, למראה כלי הנדסה כבדים הרומסים רכוש שננטש כחלק מתהליך אפשרי של פיוס אזורי. סתירה מובהקת זו תגבה מחיר יקר במישור התדמית הישראלית עד כדי עמעום זכויותינו הנובעות מעצם הוויתור על שטח מוחזק.
לצד מאמץ נמרץ לעיצוב פתרונות יצירתיים לעניין עתידם של המבנים והנכסים בשטחים המפונים, שומה על הגורמים הנוגעים בדבר שיתכננו מאמץ הסברתי מושכל ויסודי, שילווה את מהלכי ההינתקות, מול קהלי יעד מגוונים, ובכלל זה הציבור הישראלי מחד גיסא והציבור הפלשתיני מאידך גיסא.
האטימות הנמשכת בצידנו לנוכח העובדה המרה, המוכרת לכל הגורמים הנוגעים בדבר, של היעדר שידורי רדיו וטלוויזיה ישראליים בשפה הערבית המכוונים אל האוכלוסייה הפלשתינית בשטחי הגדה והרצועה, תטפח שובב בפנינו, במהלך ההינתקות. במקום לקיים בידינו כלים אופרטיביים, שהיה בהם כדי לווסת את הלכי הרוח גם בסוגיה זו, נמשך כאילו כלום, מחדל חמור זה, ואין פוצה פה ומצפצף.
ולעניין גורל הנכסים המפונים, כדאי לשנן תובנותיה של מימרה עממית (כמדומני), לפיה "הכבוד הוא פריבילגיה של הצד החלש"; ככל ששיקולים רציונאליים יהיו בבסיס תהליך קבלת ההחלטות בצידנו, כך ייחסכו מאיתנו נסיבות של "מקצה שיפורים".