את יום השואה והגבורה המצויין לאחר 60 שנה לסיומה של הנוראה במלחמות העולם בה איבדנו שישה מליון יהודים, אחים שהיו יכולים להיות היום עם עצום ורב - אני רואה כסמל מעל האזכרה, ואת הזעם מעל הזכרון.
כי היינו נאיבים. לא אנחנו אישית - אבל נציגינו שלרוע מזלם היו באותה עת, באותו מקום, במפגש נוראי עם העם הגרמני שהלך שולל אחרי מנהיג כריזמטי מטורף שהתלהבותו העבירה אותו עצמו על דעתו.
כי היינו נאיבים שלא החילונו אפילו לחשוד כי מכונת השמדה כזו יכולה לקום ע"י אדם נגד אדם.
כי היינו נאיבים בהתנהלותינו הפרטיזנית המאוד מינורית; כי לא הבנו גודל הצורך במלחמה ענקית נגד הצורר האיום והנורא שלא בחל בשום אמצעים כדי לרסק את גופנו ונפשנו.
היינו נאיבים כי היינו בני אדם.
היינו נאיבים כי החיים לא הכינו אותנו להיות חשדנים, מתוחכמים, מחודדים וחריפים - דווקא כמו הסטיגמות שהדביקו לנו אותם רוצחים - שבשם הרצון להשמיד העם "הנורא" הזה, התלהבו יתר על המידה לקדם אמצעים נוראיים כנגדנו.
היינו נאיבים בכל מקום, בכל רגע, בכל מצב.
היינו נאיבים בבתינו בגולה, ברחובות שהראו שיטנה גלויה, בקרונות שהובילונו כבקר לטבח, במחנות שהבטיחו לנו עבודה ובריאות, ואפילו כשהורידו מעלינו בגדינו, עדיינו... וכל כבודינו. עד שלא הומטר עלינו אותו גז ציקלון, לא האמנו כי כצאן לטבח היינו, כאבודים עלי ארץ התנהלנו.
גם בשניות האחרונות טרם החזרנו נשמותינו לבורא (שם נוראי לצטט "בורא" לקוטל בריאתו...) - חיבקנו איש את רעהו, הצמדנו ילדינו לחיקינו, והתפללנו... כי זו היתה דרכנו, אמונתינו...
אבל למדנו לקח, אולי חזק מידיי - ואולי לא תמיד במינון הנכון ובכיוון הראוי.
כי החלטנו לא להיות יותר פרייארים...
אבל האם באמת לא נשארנו נאיבים... פרייארים?...
האם לא נפלנו שוב, ב-1973?...
אז שוב החלטנו לא להיות פרייארים...
החלטנו לשמור השטחים הכבושים עד שיתרצו אוייבינו ויתחננו לשלום עם האומה למודת הסבל, שלצידה הצבא החזק בעולם.
האומנם התמדנו בלקח ניסיון חיינו?
אינני בטוח.
נדמה כי היציאה הנוכחית מחלק מהשטחים, בצורה ובתוכנית המשורטטת, תשפוך יותר מלח מאשר אורז על הפצעים...
זה מה שלמד עם מיוחד זה, העם היהודי, אחרי השואה?... אחרי 1973?...
הרי בשני המקרים היינו על סף... תשאלו את ניצולי השואה... תישאלו את משה דיין ז"ל...
אבל רק בזה "החכמנו?".
האם "לא להיות פרייר" - אומר: "דפוק חברך ואחיך ככל יכולתך?".
האם ההבדל התהומי בין החיים בגולה לפני השואה, והחיים כאן ב-2005 במדינת ישראל - מדינת היהודים הנבנית לתפארת האומה שניסו להכחיד - הוא ההבדל הנכון בכיוון הנכון?
היש הסכם אחד בין אדם לחברו, בין תאגיד לחברה בע"מ, בין שוכר למשכיר... שאינו מסתיים בביהמ"ש או בתיווכו של סכין מטבח, אולר קפיצי, או אקדח?
אז נכון, למדנו לא להיות נאיבים - אבל האם כוונת המכוון היתה לסדום ועמורה?
כי מי מנהל לנו את המדינה? הליכוד? העבודה? שינוי? החרדים?
רוצים את התשובה הנכונה?
אף אחד !!
אף אחד לא מנהל, אבל כולם שם במחלקת המיוחסים ש"נבחרו"... מחלקים ביניהם את העוגה, את עמלינו, את תקוותינו... רק שהשלל מחולק במזומן, וכל מיניי המצאות חקיקתיות מעבירות את השלטון בתורנות כוחנית מיד ליד...
אז מי למד לא להיות נאיבי? מי למד לא להיות פרייאר?
העם היהודי?
לא.
חלקו?
כן.
על חשבון מי?
חלקו האחר.
ואיזה חלק נשאר פרייאר וחסר תקווה, חיים ורכוש?
החלק הגדול... החלק הארי... (חו"ח ללא קונוטציה לגזע הנתעב ההוא...), הרוב הדומם...
כן, הרוב הדומם.
זה הרוב שתמיד אינו יודע איך "תוקעים אותו" למרות שהוא הרוב.
זה הרוב שאינו מבין "איך אכלנו אותה שוב" - כאשר המיעוט ההוא בכלל לא נותן דין וחשבון.
כן, אנחנו הרוב הדומם, שהמלכנו על עצמינו את מיוחסינו בשרינו ודמינו - והם מוצצים את לשד עצמותינו, ונשארנו... נאיבים... פרייארים...