בית המשפט העליון דחה את ערעורו של בני שמואל על הרשעתו בביצוע עבירות מין רבות בבתו בעת שהייתה כבת 11-10. לפי עדותה, של ורד המעשים אומנם החלו עוד כשהייתה בת 3, אך הם התיישנו, ועל כן אביה לא הורשע בהם. ורד העידה, כי המעשים פסקו כשמלאו לה 11 שנים, לאחר שקיבלה את המחזור החודשי.
בפסק הדין עמד בית המשפט העליון על המחלוקת העמוקה בין המומחים בתחום באשר לשאלה אם אפשר שזיכרון טראומטי יודחק במשך שנים ארוכות, עד כדי שיכחה, ובהמשך יצוף ויהפוך נגיש למודעותו של קורבן העבירה, או שמא מקרים אלה אינם אלא מצבים שבהם "נוצר" הזיכרון בתהליך מאוחר, דהיינו: מדובר בזיכרון כוזב שאינו משקף אירועים שהתרחשו.
לפי המומחים הדוגלים בתיאוריה של הדחקה ואובדן זיכרון מלא, זיכרונות של חוויות טראומטיות עשויים להיות "מאוחסנים" במוח במקום שאינו נגיש להכרה המודעת של קורבן הטראומה. זיכרונות אלה נשארים מפורטים ואינם "ניזוקים" בשל ההדחקה. הסיכוי להתרחשות תופעות אלה, לרבות שיכחה מלאה, גובר כשמדובר בטראומה חוזרת ונשנית, כשמדובר באירוע שנגרם במכוון על-ידי בן אדם אחר, כשמדובר בילדים, וככל שהנפגע רוחש אמון רב יותר בפוגע ותלוי בו יותר. בקרב חוקרי טראומה מקובלת הדעה, כי זיכרון טראומטי שונה מזיכרון רגיל וכי לנפגעי טראומה רבים יש זיכרון סנסורי-מוטורי של האירוע, גם אם הזיכרון הטראומטי עצמו אינו נגיש להכרתו המודעת.
בפסיקה קודמת קבע בית המשפט, כי התופעה של זיכרונות מודחקים הוכרה כבר במשפט הישראלי וכי השאלה איננה של קבילות הזיכרון, אלא של המשקל שראוי לייחס לו. כלומר: אפשר להרשיע נאשם בעבירות מין על בסיס זיכרון מודחק של הקורבן, ובלבד שבחינת עדותו של הקורבן תיעשה בזהירות יתרה.
בתיקים מסוג זה, ההנחה היא שהמתלוננת מאמינה שהמעשים בוצעו בה והחשש איננו מפני עלילת שווא, אלא מפני הרשעה שיסודה בזיכרון שאינו משקף אירוע שהתרחש במציאות. לפיכך ייחודם של תיקים אלה בבחינה שהם מצריכים את בית המשפט לערוך באשר לאמינות הזיכרון המודחק, לצד בחינת מהימנות בעל הזיכרון.
בית המשפט העליון ציין, כי הרכב השופטים שישב בבית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של ורד וקבע שאין מקום להתערבות בפסק דינו של המחוזי. השופטים במחוזי מצאו אותנטיות רבה בתיאורים שמסרה ורד, תיאורים פיזיים של המעשים שביצע בה אביה ותיאור תחושותיה בעת ביצוע המעשים, תיאורי מחנק, גועל, תחושות הקאה וריח רע, שחוותה במהלך המעשים ולאחריהם. ורד ענתה בהרחבה על השאלות שנשאלה ולא היססה למסור מידע שעלול היה לפגוע באמינותה או לציירה באור שלילי. בית המשפט ציין, שצפה בקלטת העימות בין ורד לאביה והתרשם מהאותנטיות של רגשותיה.
לעניין עדויות המומחים, בית המשפט העליון סבר, כמו בית המשפט המחוזי, שהיה מקום לבכר את חוות דעת מומחי התביעה על פני חוות דעת המומחים מטעם ההגנה. המומחים מטעם התביעה - פרופ' אלי זומר, ד"ר צביה זליגמן וענת גור - הם שלושתם מטפלים שתחום התמחותם ועיסוקם היום-יומי הוא נפגעות שחוו תקיפה מינית בילדותן. מומחים אלה מצאו, כי חומר הראיות מעלה תמונת סימפטומים מובהקת האופיינית לנפגעות תקיפה מינית ממושכת בילדות.
אל מול חוות דעתם של מומחי התביעה הובאה חוות דעתו של פרופ' יונתן גושן, איש אקדמיה, מומחה לסטטיסטיקה ולשיטות מחקר, הנעדר התמחות בתחום הטראומה או הזיכרון הטראומטי. בית המשפט דחה גם את חוות דעתה של ד"ר אורלי קאמפף-שרף, מומחית נוספת מטעם ההגנה. נקבע שהיא אומנם פסיכולוגית קלינית ונוירו-פסיכולוגית, המתמחה בתחום הטראומה ומגיעה מהזירה הטיפולית, אולם התמחותה אינה בתחום הזיכרון הטראומטי, והידע שהציגה בנושא זיכרונות שווא נשאב בעיקרו ממקורות מחקריים שונים ולא תמיד עדכניים.
מומחי התביעה הסבירו, כי הסימפטומים שמהם סבלה ורד לפני שעלה הזיכרון הטראומטי, הם אינדיקציה להיותה קורבן לגילוי עריות, כמו הרגשת חוסר הנוחות שהרגישה ורד ביחס ליחסיה עם אביה, חלומות שחלמה בעבר וגם דברים שאירעו במהלך חייה. לדוגמה, הידרדרות פתאומית בלימודים, התנהגות מינית בלתי מובחנת, התקפי חרדה, קשיי שינה ועוד.
על סמך חוות דעתם של המומחים מטעם התביעה נקבע, כי הסימפטומים האמורים נותנים תמונה כוללת האופיינית לנפגעות תקיפה מינית ממושכת בילדות מידי אדם קרוב. עוד העידו מומחי התביעה, כי תגובתה של ורד לחלום אינה תואמת מקרים של זיכרון כוזב. בית המשפט קבע, כי מומחי ההגנה לא הצליחו לספק הסבר חלופי סביר לתמונת הסימפטומים שמהם סבלה המתלוננת וגם לא הצליחו לבסס די הצורך את הטענה באשר ליצירת זיכרון כוזב בעקבות סוגסטיה.
בית המשפט לא הסתפק בתמונת הסימפטומים שהיו לוורד וקבע, כי יש ראיות נוספות התומכות באמינות זיכרונה. אחת הראיות היא קטע שכתבה המתלוננת ביומנה עוד ב-1997, בהיותה בת 21, שכותרתו "למה?", ובו כתבה: "למה אני חושבת שהיה משהו עם אבא שלי כשהייתי קטנה?". ראיה זו מלמדת שהזיכרונות שהציפו את ורד לאחר שחלמה את החלום לא נוצרו יש מאין, ועוד קודם לכן הייתה לה התמודדות פנימית עם זיכרונותיה.
ראיה נוספת היא תשובתו של בני שמואל לשאלת אחותה של ורד אם האשמותיה של ורד הן אמת. בית המשפט קבע, כי תשובתו, "אני לא בטוח במאה אחוז", היא ראשיתה של הודאה. ראיה נוספת מצא בית המשפט בשקרים שמסר שמואל בעדותו, שהופרכו בשורה של עדויות מהימנות אחרות.
בעקבות פסק הדין, אנשי מדע מתחום הפסיכולוגיה פרסמו בתקשורת גילויי דעת בנושא, גם כאלה המתנגדים לביסוס הרשעה על זיכרונות מודחקים וגם כאלה המצדדים באמינותם של זיכרונות כאלה. דומה שהפולמוס בדבר תקפותם של זיכרונות מודחקים עדיין שריר וקיים.
מפסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון בעניין זה עולה, כי מטבע הדברים התופעה של זיכרונות מודחקים אינה ניתנת להוכחה אמפירית, אך במישור המשפטי המחלוקת הוכרעה. המשפט הישראלי הכיר בתופעה של זיכרונות מודחקים, הם קבילים כראיה ואפשר לבסס עליהם הרשעה בפלילים.
