כדוגמה אופיינית לעקרות הדיון הפוליטי שלנו, ניתן להיזכר בתוכנית עימות במתכונת משפט, שערך פעם הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית למנהיגים הפוליטיים המרכזיים במדינה באותה תקופה: ראש האופוזיציה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו. נערכו שתי תוכניות נפרדות, בהן כל אחד מהם נחקר על-ידי פוליטיקאי מאשים ופוליטיקאי אוהד, במשך שבע דקות כל אחד.
כשהדלקתי את הטלוויזיה, על ספסל הנאשמים ישב שמעון פרס, זחוח ובוטח כמו יוליאוס קיסר. מולו עמד ח"כ מהליכוד צחי הנגבי, בתפקיד המאשים. צחי הנגבי הקרין על המסך סרטון המציג ילדה ערביה קטנה מקריאה לערפאת שיר שבועה לשאת חרב נגד היהודים לשחרור "פלשתין" ואת ערפאת המתמוגג בחיוך של חתול אחרי ליקוק שמנת. כשהילדה סיימה את השיר, סבא'לה יאסר הרים ונישק אותה על הלחי.
"מר פרס", שאל צחי, "אם ילדה ישראלית הייתה מקריאה שיר דומה נגד הערבים, היית גם מנשק אותה?" פרס לא היה פרס, לו התבלבל, "אז מה, גם לך יש שר בממשלה, שאמר, שהערבים הם ג'וקים!" צחי פסק ידיים: "אבל זה היה מזמן..." לאחר מספר דקות כיביתי את הטלוויזיה, כדי לא להיות עד לפארסה הבלתי אינטליגנטית הזאת מן הסוג המכונה במקומותינו "ויכוח", כלומר: איש שמאל מרמה ואיש ימין עומד בפה פעור ולא יורד לו האסימון, שמרמים אותו.
השאלה של צחי הנגבי התמקדה בנשיקה ולא הגדירה ישירות את הנושא: ערפאת, שהתחייב לשלום עם ישראל, מחנך את הנוער לצאת למלחמה נגד ישראל ולמות בה. גם על שאלת הנשיקה האורירית הזאת, לא ענה פרס "כן" או "לא", הוא אף פעם לא עונה "כן" או "לא", אפילו לא לשאלה קלה, כמו "האם אתה רוצה להיות ראש ממשלה, מר פרס?".
צחי גם לא התעקש, הוא פשוט לא קלט, באיזו קלות פרס סובב אותו על אצבע והתחמק. פרס לא ענה מה היה עושה, לו עמדה מולו ילדה ישראלית קטנה והקריאה שיר, שמשמעותו "מוות לערבים", כי כל תשובה אפשרית הייתה יכולה לשמש או נגדו או נגד בן חסותו יאסר ערפאת. כדי לצאת מן הפינה, נקט בתכסיס הרגיל: לכדרר את הנושא מעצמו אל פתחו של מישהו אחר.
למעשה, לא היה בממשלת ישראל שר כלשהו, שכינה את הערבים "ג'וקים". היה שר החקלאות ורמטכ"ל לשעבר רפאל איתן ז"ל, שיוחסה לו האמרה (שהוא התכחש לה), שאם אנחנו נבנה ישובים רבים ביש"ע, אזי "הערבים זורקי האבנים יתרוצצו בין ההתנחלויות כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".
המשפט הזה בזמנו עורר מחלוקת, למרות שאין כל קשר בינו לבין "ערבים - הם ג'וקים", כפי הציטוט המזויף בפי פרס. המשפט הזה מדבר על הייאוש של מיידי האבנים, שיראו את הישובים ביש"ע פורחים, ולא על הטבע הביולוגי של הערבים. פעמים רבות אנחנו באופן טבעי מכנים בשמות לא מחמיאים את מי שזורק עלינו אבנים, אבל לא הייתה כל הכללה בדברי רפול כלפי כלל הגזע הערבי.
גם זאת בהנחה, שרפול באמת אמר את הדברים האלה - והרי הוא עצמו הכחיש. מצד שני, נניח, שהוא אכן אמר את זה והכחיש כי היה לו לא נעים - גם הכחשה לא אמיתית מעידה על הפער העצום באווירה הציבורית בין ישראל לרש"פ. ברש"פ בעלי תפקידים בכירים ביותר אינם מתכחשים לאמירות גזענית ולוחמניות נגד ישראל, אלא הם גאים בהן וחוזרים עליהן שוב ושוב.
גם לא רפול, לא הממשלה, שהוא היה שותף בה ולא כל ממשלה אחרת בישראל לא תכננו חינוך שיטתי של העם בישראל להתייחס לערבים כמו אל ג'וקים ולרצוח אותם. גם הקיצוניים ביותר שבין רבני יש"ע מעולם לא המציאו, שביאת המשיח בן דוד תתרחש בעקבות חיסול הערבים - בניגוד מוחלט למה שמתרחש במדינות הערב ורש"פ ביחס ליהודים, שעל פני החינוך מטעם השלטון, כינויים "קופים וחזירים" ורציחתם כתנאי לאחרית הימים הפכו למצווה דתית.
האם ניתן להניח, ששמעון פרס לא ידע את אופי התעמולה של מנגנון החינוך הרש"פי ואת תוצאות השפעתו? האם לא ידע, שהוא מסלף את דברי רפאל איתן כדי להחליק את עצמו החוצה מן השאלה המביכה? אני חושב, שדווקא לשמעון פרס יש מספיק שכל כדי להבין את כל זאת ואני נחרד מן המחשבה, שהאיש הזה ניהל משאים ומתנים בשם המדינה וניתנה לו השפעה מכרעת על גורלה.
מצד שני, אם הוא באמת לא שם לב למתרחש בפועל באחוזה על שם ערפאת וגם סובל מליקויים כל כך קשים בהבנת הנקרא, מה צריך להיות אז גודל החרדה, שניתן לאחד כמוהו לנהל בשמנו משאים ומתנים, שחורצים גורלות.?!
בשנים, שעברו מאז, התווספו חללים רבים לזיכרון הלאומי, החינוך לשנאה והשמדה של הגזע היהודי עלה עוד ליגה, האדישות אל הקורבנות הרכים בשנים של "השחרור הפלשתיני" נשארה אותה אדישות. בדיוק כפי ששמעון פרס לא התרגש ממה שקורה לילדים ערבים ומה שקורה בעקבות זאת לילדים יהודים, כך תלמידיו הנאמנים לתיאורית "שטחים-תמורת" אינם מוטרדים מהנושא.
נסו לדבר אליהם על הקרבת הילדים הערבים - רק כדי לגלות את רשימת התירוצים המשמשים אותם כדי להתעלם מהטרגדיה. טרם נתגלה ולו אחד מהם, בעל אומץ ויושר, שיאמר: "אנחנו תמכנו בהקמת רש"פ, יש לנו חלק באחראיות לזוועה המתרחשת שם, אנחנו חייבים לשים לזה סוף". לעומת זאת, נתגלו אלה המנערים מעצמם כל דאגה ואחראיות על-ידי אותו כדרור מאוס של הטענה כלפי הטוען: "זה אתה בעצמך איש רע... אישיותך פגומה, מערכת החינוך שלך בעצמך רעה... מי אתה בכלל, שאתה מדבר על זה..?"
אז הם "הרגו את השליח", התעלמו מן המתרחש, ניערו את חוצנם מהבעיה ומהאשמה - הבעיה, כמובן, נותרה בעינה. ברם, נמצא "האשם" האולטימטיבי: מדינת ישראל באמצעות צה"ל רוצחת את הילדים. בעיצומו של יום הזיכרון נתלו בתל-אביב הכרזות הקוראות לצרף לזיכרון את הילדים שצה"ל "רצח" ובירושלים - הכרזות הקוראות לחסל את מתנגדי ההינתקות.
ההיגיון וההכרות עם החומר אומרים לי כאן שני דברים: א. הפעם לא מדובר בפעולה של סוכן מדיח מטעם השב"כ או המשטרה אלא באירוע אוטנטי; ב. לא מגרד להם את קצה הבוהן למה וכמה ילדים ערבים מתים.
הילדים האלה רק חומר, גם בידי אלה החכמים מספיק כדי להפוך כל טיפת דם למטבע זהב וגם בידי "האנרכיסטים" הטיפשים המתרוצצים עם הכרזות כדי להביא סיפוק ליצרים הנרקיסיסטיים שלהם. קל לספור, שהילדים האלה מומתים שלוש פעמים: פעם ראשונה כשהם צופים בתוכניות "חפשו את המוות", פעם שנייה כשהם משמשים מגן חי למחבלים המבוגרים, פעם שלישית כשמותם מנוצל בציניות וצביעות על-מנת לנגח את ישראל.
הכנסת הילדים לזירת המלחמה יצקה בה פן רגשי חריף, שמשך אלפי צעירים נוספים להצטרף לטרור. היא עשתה לה את מה שעשתה עלילת הרצח הפולחני באירופה לאנטישמיות: גיוס של רוב האוכלוסייה לרעיון והפחת רוח קרב. עם מות הילדים הערבים במלחמת הטרור ניתנה לגיטימציה גורפת לרצח הילדים היהודים. כתוצאה, הטרור של הרש"פ החל לחפש לו את הילדים כמטרה מועדפת.
בפיגועים רבים ניתן לזהות את מגמת המחבלים לעשות להם למטרה את הנוער היהודי; הם בוחרים את המיקום והשעה של הפיגוע בהתאם: דיסקוטק תל-אביבי, מדרחוב בן-יהודה בירושלים במוצאי שבת, המסעדות מהסוג המועדף על הנוער, כמו הפיצרייה "סברו" בירושלים, בצהרי יום שישי, האוטובוסים בקווים, שבני הנוער מרבים להשתמש בהם בדרך לבית ספר, בבוקר של יום חול, אוטובוס עמוס במשפחות חרדיות החוזר מהכותל המערבי במוצ"ש ועוד...
מות הילדים "בשני הצדדים" עודד תופעת "האיזון" בהתייחסות לכל המתרחש במלחמה הטרור. בדיווחים העיתונאיים ונאומי הפוליטיקאים, הפיצוצים באוטובוסים זוכים לרמת הדאגה השווה לזו עקב המתנת הערבים במחסומים; החיים של ישראלים מאחורי חגורות הביטחון מוסברים על-ידי "צעדי הדיכוי" של ישראל. הישראלים המעיזים לסנגר על ישראל בפני אנשי "שטחים-תמורת" מהארץ ומחו"ל נתקלים בשאלות מתריסות: "כמה ילדים נהרגו אצלכם? - וכמה ילדים הפלשתינים נהרגו על-ידי צה"ל?"
במאי 2001 שני נערים בני ארבע-עשרה מתקוע הלכו לטייל לבד בנחל ליד הישוב ונתקלו באקראי במחבלים, שהכו אותם למוות באבנים וסכינים. עיתונאית איטלקייה ראיינה את הנערים והנערות בתקוע, החברים של שני הבנים הנרצחים, ביום הלווייתם: "כמה ילדים פלשתינים נהרגו, אתם יודעים?" - הייתה התמצית של כל מה שעניין אותה.
התשובה לשאלה כמה ילדים הרג צה"ל היא: אפס. חיילי צה"ל לעולם אינם נכנסים לבתי ערבים כדי לירות בנשים וילדים בחדרי השינה, אינם צדים נערים ערבים בוואדיות כדי לרסק את ראשיהם ואינם צולפים בתינוקות. הילדים הערבים נהרגים כי המחבלים המבוגרים גורמים להם להיהרג.
אלמלא המטרות של האנרכיסטים הנ"ל, אפשר היה להסכים עם עיקר טענתם: מגיע לילדים האלה יום זיכרון. יש להאמין, שאכן זכרם עוד ימוסד פעם, יד לילדים, שכל העולם כל כך התעלם מהם, כאשר הידיים הבוגרות הניחו בידיים הקטנות מטעני צינור: "לך תזרוק על החיילים, ניתן לך חמישה שקלים בעד זה."
