חטא המידתיות
המידתיות היא מאשיות היהדות. לכל אירוע או פגיעה יש את המידה שלה, והצדיק משיב מידה כנגד מידה. כך גם ביחסי ישראל-ערב. בכל אירוע ואירוע אומדת ישראל את הנזק שנגרם לה, ומוזגת למשורה את התגובה המדודה. כך נמדדו פעולות התגמול של אריאל שרון הצעיר, פעולה כנגד חדירה, פגיעה בפדאיון כנגד הרג ילדים בית הכנסת. ירי ארטילרי על מוצבים מצריים כנגד הרעשה של מוצבי צה"ל על התעלה. מידה כנגד מידה, ועוצמת התגובה מדודה כנגד עצמת הפגיעה.
המידתיות נקבעה גם על-ידי לחץ חיצוני. ובמיוחד זה האמריקני. ארצות הברית תמיד תבעה מישראל ריסון, איפוק, הבלגה, ואם תגובה, אזי תגובה מידתית PROPORTIONAL בכל הזדמנות ציינה בפני ישראל את החריגה מן המידה שהמדיניות האמריקנית ראתה לנכון כמשרתת את האינטרסים האמריקנים.
בית המשפט העליון הוא חסיד גדול של המידתיות, וכך הוא תמיד מעמיד את ביטחון היהודים אל מול זכותם של הערבים להרוג ביהודים, וקובע את המידתיות של היכולת של היהודים להתגונן. בנושא הגדר העמיד בית המשפט את העיקרון על המדרגה הגבוהה ביותר. לא משנה מה היכולת של הגדר להציל יהודים ממוות, להקטין את היכולת של הערבים להרוג ביהודים, עדיין יקצוב לה בית המשפט מידה. מותר להרוג רק קצת יהודים תמורת הזכות להעמיד את הגדר פה ולא שם.
בית המשפט העליון של היהודים לא מכיר את הביטויים הזרים כל כך להוויה היהודית כמו "דין פרוטה כדין מאה". או "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא:", או "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". זכותם של הערבים לרצוח את ילדי היהודים מדודה במידה הידועה ליודעי ח"ן, הלא הם בבית המשפט העליון.
דא עקא, שמעולם לא עצר איש ושאל את עצמו האם המידתיות שבה
נוקטת ישראל היא יעילה. מידתיות הנה סוג של משא-ומתן. יש מחיר לכל דבר, ועל המשלם את המחיר לשקול ולטרות האם כדאי הדבר אשר הוא עושה. האם רצח של ילדים באוטובוס כדאי, כאשר העונש הוא הרס ביתו של המחבל, וקבלת שלושים אלף דולר מן החשבון של החמאס המנוהל בתל אביב. כנראה שאכן כן, כדאי לפוצץ אוטובוס מלא בילדים של בית רבן. כדי ששיטה זה תפעל, על שני הצדדים במשא-ומתן לתת את אותו ערך לאותם עצמים. כדי ששיטת המידתיות תפעל שני הצדדים צריכים לחוש באותו כאב על אובדן אותם דברים.
מטרות התגובה לאירועי רצח וחבלה הן 1. לגרום לאויב לחשוב פעמיים האם כדאי, 2. למגר את יכולתו לבצע פיגועים או לוחמה, 3. לעתים, נקמה, כאמצעי לשחרור הלחץ המצטבר על הציבור היהודי הצופה בעיניים כלות כיצד חייו תלויים לו מנגד וילדיו נרצחים ברחובות שטופי הדם. המוטיב האחרון נתפש תמיד בעיני ה"נאורים"
כפרימיטיבי וירוד, אך אין ספק כי במקום בו אנו חיים זהו מניע רב עצמה. סקירה לאחור של כל התגובות המידתיות מראה כי הללו מעולם לא השיגו את מטרתן.
כשלון פעולות התגמול למיניהן נובע ממספר גורמים.
1. לאויב הערבי יש עתודות כוח אדם בלתי מוגבלות.
2. ערך חיי האדם המקובל בחברה הערבית מדוד באמות מידה אחרות לחלוטין מאשר בחברה היהודית. כאשר נופל לוחם יהודי על משמרתו, הקינה עולה עד לב השמיים – אבל בשקט. כאשר נופל שהיד על קרבנותיו והורג בהם עם רב, עולה השמחה השמיימה בתרועות גיל וחלוקת סוכריות כל דכפין ייתי ויכול.
3. תגובות מידתיות אינן הורסות את הארגון המוציא לפועל מעשי רצח וחבלה.
4. בתפישה הערבית תגובות מידתיות מעידות על חולשה, רפיסות, חוסר נחישות של הצד היהודי. למעשה כל מה שנתפש אצל היהודי כהבלגה ואיפוק מכובד נתפש בצד הערבי כחולשה המעידה על הצלחת האסטרטגיה של רצח עם למקוטעין. הערבי מבין תגובה בלתי מידתית, כמו הרס העיר חמה עד היסוד על שלושים אלף תושביה בידי הנשיא אסאד.
היו מספר מקרים שבו חרגה ישראל מן המידתיות, למרות צווחות הזעם של ידידיה מבית ומחוץ. מלחמת ששת הימים, כאשר נראה היה כי מדינת היהודים עומדת בפני שואה נוספת 22 שנה לאחר שנפסקה הקודמת, כאן פתחה ישראל את חרצובות המידתיות והרסה את צבא האויב וכבשה שטח רב. במלחמת של"ג השליך מעליו אריאל שרון את המידתיות לזמן מה והמשיך עד לכיבוש ביירות. לאחר זמן קצר חזרה המידתיות לשלוט בכוחות הפרושים בלבנון והתוצאה ידועה, תבוסה ובריחה.
גם ב'חומת מגן' פרצה ישראל את המידתיות והלמה באויב מהלומות של ממש, אם כי לא עד חרמה, ובכך זכתה בירידה משמעותית של יכולות הטרור. אבל על השלכת המידתיות לכל הרוחות חתום לא אחר מאשר יונת השלום הצחורה מכולם, המשנה דהיום והראש דאז, שמעון פרס. מבצע ענבי זעם היה כשמו, והשיג את הניצחון היחיד הגזרה הלבנונית מאז ספטמבר 1982 בו פגשנו את המידתיות הערבית במחנות הפליטים של מערב ביירות.
הדוגמאות דלעיל מוכיחות כי המידתיות היא אם כל חטאת כאשר האויב הוא ערבי, או איסלמו-נאצי. לאיסלמו-נאצי אין שום חמלה על האוכלוסיה שלו עצמו. אין לו שום שיקולים הומניים בנוגע למחיר שעלולים בני עמו לשלם על המהלכים התוקפניים שלו. ההוצאות להורג הסיטוניות של כל מי שנחשד כמשת"פ מעידות על הגישה האיסלמו-נאצית כאלף (יתכן עשרת אלפים) עדים. ההרג שנערך בשורות המתנדבים למשטרה העיראקית היא דוגמא מאלפת. לכן כאשר מדובר ברודנות איסלמו-נאצית אין מידתיות, אלא אם מטרת המדיניות היא תמיד להשאיר גרעין של טרור פעיל כאמתלא לפעולות אחרות.
השבוע שוב הופגז הצפון בקטיושות, איש לא נהרג, לא מכיוון שלא ניסו אלא בשל ההשגחה העליונה בלבד. צה"ל הגיב תגובה מידתית, חסרת תועלת, שכן יכולתו של הארגון להפגיז את צפונה של ישראל לא נפגמה כהוא זה. האיש שבראש הארגון המאיים עומד לו בראש חוצות וממשיך לאיים ולבצע, ללא חשש כי יבולע לו.
בימים האחרונים שוב מופגז גוש קטיף בו מתגוררים יהודים, והנגב המערבי שבו מתגוררים אם אינני טועה, עוד יהודים. לאחר תקופת הבלגה ממושכת, שבה התחנן, התרפס, התפלש בעפר שר הביטחון לעמיתו הערבי להפסיק את הירי, החליט השר להגיב תגובה מידתית. התגובה המידתית גררה מיידית פרץ של אלימות מחודשת כלפי יהודים שכל עוולתם היא היותם יהודים. נראה כי מדינת ישראל איננה לומדת. למרות שמונים וחמש שנות מלחמה במרצח הערבי. למרות אלף וחמש מאות הרוגי מלחמת אוסלו, למרות הרוגי מלחמת ההתשה. מדינת ישראל מסרבת להבין כי תגובה מידתית היא הודעת כניעה המזמינה טרור נוסף.
לאחר שהוכח כי הבסיס ההגיוני לתגובה מידתית, למשא-ומתן עם ערבים, בנוי על יסודות הגיון זרים ומוזרים לערבים הגיעה העת לחדול מן המדיניות הזו, ובאופן חד צדדי להפסיק לדבר. לחדול את ההודעות המידתיות בתקשורת. להגדיר את התקפנות הערבית כמלחמת השמד לכל דבר, ואת מיגורה כיעד.
לבנון: ממשלת לבנון אחראי על הנעשה בצד שלה של הגבול המוכר ולא בטוח. כל פגיעה היוצאת משטחה לעבר ישראל צריכה לקבל תגובה לא מידתית במרכז השלטון, במקום הכואב ביותר. המקום הכואב ביותר הוא מסלול ההמראה של מטוסים בנמל התעופה הבינלאומי של ביירות. או ארמון הנשיא. נשיא לבנון צריך לחוש על בשרו את כאבם של תושבי שלומי, או ירושלים, וזאת ללא מילים, ללא איומים, אלא במעשים. הנשיא ותושבי ביירות צריכים לשאת בתוצאות של השתוללות החיזבאללה, ולא באופן מידתי, אלא באופן בלתי סביר.
רצועת עזה: כבר היום רוב רובה של רצועת עזה מצוי תחת שלטון ערבי ללא התערבות ישראלית. הערבים אחראים על כל הנעשה שם. המנהיגות הנבחרת היא האחראית בדיוק כמו שאריאל שרון וממשלתו אחראים על הנעשה כאן. כל תגובה צריכה להיות מכוונת אליהם, ולא אל דגי הרקק המפעילים כלי משחית זה או אחר. אבו-מאזן ועוזריו הם שצריכים לחוש את התגובה באופן בלתי אמצעי, ללא מילים. לאחר ההינתקות תהיה הגישה הזו הרבה יותר קלה לישום, וזה כוונת המשורר אריאל.
סוריה: חדירה אחת תספיק כדי להגיב תגובה ישירה על ארמון הנשיאות הסורי, בשביל כל אלפי המרצחים שהוא מממן ומשלח בנו באופן בלתי ישיר. ושוב ללא אזהרות, תחינות, בקשות ודיפלומטיה. המודל שלפנינו הוא הריגת בניו של סדאם חוסיין, ללא שום התנצלות. המודל השני הוא מבצע ענבי זעם של פרס, 1996, ירי מסיבי ומעניש , אשר לטעמי גם הוא היה מידתי יתר על המידה, אך בהשוואה לאסון הסכמי ההתאבדות מאוסלו, היה מציל חיים.
יאמרו, מחרחר מלחמה. ולא היא. המלחמה מחורחרת על-ידי אלו שלא מוכנים לתבוע את העונש המירבי על מעשה רצח ונבלה. המלחמה נמשכת בשל המידתיות. אולי תגובה לא מידתית תעמיד את הערבים על חומרת מעשיהם ותכפה עליהם את השפיות.
המעלה היחידה של המידתיות היא שהאויב תמיד משוכנע שעוד מעט לחץ, ויהודה נהפכת. מידתיות אם כך מתאימה ליהודה ושומרון, כאמצעי לחץ לעזיבה. בכך משרת הבג"צ נאמנה את נאמני ארץ ישראל, היודעים כי רק עזיבתם של הערבים את ארץ ישראל לעבר שדות ירוקים יותר (פריז, גרנובל, המבורג וכו) תביא לשלום המיוחל עם שכנינו.
