למרות האחיזה האיתנה של שערוריית אמנון "אתרוג" אברמוביץ' על דפי העיתונים, מדובר בעצם, באירוע קלאסי מהסוג NO-NEWS. זאת מהסיבה הפשוטה, שאין בסיפור הזה כל מידע, שלא היה ברשותנו קודם לכן. החדשות היחידות שהיו כאן, הן רק הביטוי החושפני, שנתן מר א.א.א. לתופעה הישנה והמוכרת.
התגייסות העיתונאים למען קידום הרעיונות, המפלגות והפוליטיקאים של "שטחים-תמורת", כולל העיתונאים המקבלים את משכורתם מרשויות השידור הציבוריות, הפגיעה בזכות הציבור לקבל תמונה אמינה של המציאות הפוליטית - כל הסיפור הזה חדשותי בערך כמו הודעה על פקק תנועה במעלה רחוב אגריפס הירושלמי בצהרי יום שישי.
במחשב שלי שמורים בקפידה, לאורך כל השדרוגים, קטעי כתיבתי מלפני שנים רבות, אשר נדפסו בעיתון "קרן תקוע" (מנוחתו עדן), שחולק בתאי הדואר של ישובי. בשנת 1994, בעקבות המאמר ב"מעריב" מאת רון מיברג, דווקא אחד העיתונאים הבולטים בכישרון הכתיבה והלשון המושחזת - כתבתי את הפיסקה הבאה, עם הציטוטים מן המקור:
"תשנ"ד הייתה שנה נחותה ביותר בעיתונות הישראלית", כך בגיליון האחרון לשנת תשנ"ד של "תרבות מעריב" קובע רון מיברג. הוא מתייחס לאו דווקא אל סגירתם של "חדשות" ו"שישי", אלא לרמה הכללית של הכתיבה ושל בחירת הנושאים. לדבריו, "פעם הייתה העיתונות אידיאל, והיום היא עומדת בתל-ברוך במכנסונים לוהטים ובפאה בלונדינית ומוכרת מין לא בטוח בפרוטות".
פיסקה אחת בלבד לאחר מכן הוא מתאר את ימיה הטובים של העיתונות, כאשר העיתונאים הצעירים והנמרצים טיכסו עצה איך להוריד את הליכוד מהשלטון. "העבודה לא הייתה חוזרת לשלטון אלמלא שנים רבות של עיתונות מגמתית וסובייקטיבית", חושף הוא בגילוי לב מפתיע, אך איכשהו מצליח לא למצוא את הקשר בין המגמתיות של אז לבין הזנות המשעממת של היום".
הסיבה לגילוי לב נדיר ומפתיע מצידו של רון מיברג, הייתה רטינתו על ראש הממשלה יצחק רבין המתרחק מהעיתונות ולא מתגמל את העיתונאים בגין הסיוע בבחירתו. ציטוט נוסף מרון מיברג ומעצמי, צעירים ב-11 שנים מעתה: "עליית העבודה לשלטון השאירה את העיתונאים הקרביים של אתמול מבולבלים וכמעט מובטלים, מטפלים בנושאים "דרומית לחגורה", כלשון הכותב. רבין לא אוהב אותם ולא צריך אותם, גורס רון מיברג. בינינו: מדוע שרבין לא ישמור מהם מרחק, הרי ידע יודע מה רעה פגיעתם, על-פי ניסיונו המר של קודמו בתפקיד!.."
ובכן: כבר בשנת 1994 הודה אחד העיתונאים המפורסמים במדינה, עקב ביקורתו נגד יצחק רבין, שבין השנים 1977-1992 העיתונאים הישראלים עבדו במשותף על הפרויקט של הורדת הליכוד מן השלטון למען הכתרתה בו של מפלגת העבודה, ובלעדי הפרויקט הזה, להערכתו, הדבר לא היה מתרחש. גילוי כזה צריך היה להתקבל בזעזוע לא פחות מזה, שהתקבל כעת נאום האתרוג של אברמוביץ', אך חוששני, שמחאתי השקטה ב"קרן תקוע" הייתה היחידה.
רון מיברג הודה כבר אז, שכתיבתו וכתיבתם של כל אותם העיתונאים הייתה "מגמתית וסובייקטיבית", למען שטיפת מוחו של הציבור, עד כדי כך, שהם ישבו יחדיו וטיכסו עצה מה כותבים ומה לא כותבים, על-מנת תיבחר בבחירות הבאות המפלגה "הנכונה". אמנם כל מי שקרא בעיון את העיתונים, ידע זאת גם ללא מיברג, כמו שהיום הוא יודע זאת גם ללא אברמוביץ', אך הודאתם חשובה על-מנת להחתים את הטענה נגד העיתונות הישראלית בחותמם הסופי של בעלי המידע הפנימי.
איך אפשר לפרש את המושג "כתיבה מגמתית וסובייקטיבית"? ככל הנראה, עלינו להבין, שהכותבים סיננו את המידע, לא פרסמו ידיעות חשובות ופרשנויות אפשריות, שהיו מעניינו של הציבור, אך היו מסוגלות להזיק לסיכויי הניצחון של השמאל ולעומת זאת הבליטו ואף פברקו ידיעות ופרשנויות, שהיו מסוגלות להזיק לסיכויים אלקטוראליים של הימין. במלה פשוטה אחת: שיקרו.
מדוע בכה היהודי
אמנון אברמוביץ', כבר באותם ימים של ראשית פארסת "אוסלו", היה הפרשן המדיני הבלעדי בתוכנית היוקרתית של יומן החדשות שבועי המשודרת בערב שבת בערוץ הראשון. בשעות האלה, כאשר הדתיים אינם צופים בהם והם מרגישים שכל גלי האתר שייכים להם ורק להם, נפרצים כל הגבולות האפשריים והשידור הופך לפסטיבל רצוף אחד של "שטחים-תמורת" וסוציאליזם , הכולל את החדשות, את כתבות התחקיר ואף תוכניות הבידור והסטירה הבאות לאחר מכן.
גיבורנו עשה צמד עם ישראל סגל, שהגיש את היומן השבועי. בתוכנית נשמרה לו פינה של "הטור האישי", בה הוא הנחה את הצופים מהי הדעה הנכונה השבוע. עקב העדרו של איזון כלשהו בתוכנית, הגישה אז העמותה "לדעת" עתירה לבג"ץ בדרישה להוסיף פרשן בעל דעות אחרות. בג"ץ קיבל את העתירה, אך נתן לרשות השידור ארכה לביצוע ההחלטה בת... עשרה חודשים! אברמוביץ' נשאר בתוכנית עשרה חודשים נוספים של עבודה למען המפלגה, ללא כל הפרעה, לאחר מכן פינתו בוטלה, החלטת בג"ץ הפכה ללא אקטואלית, כל פרשן מאזן לא צורף לתוכנית.
בתקופה הראשונית של ברה"מ, יהודים כה רבים, איישו את תפקידי הפוליטרוקים (מדריכים פוליטיים), שפרשננו המהולל יכול לשאת בגאווה את התואר המפוקפק אפילו תוך שמירה על שם משפחתו. כמי שראה ושמע את הפוליטרוקים מהמרחק של "לובן בעיניים", אני יכול להעיד אישית, שההבדל בינו לבין המקור מצטמצם מצידם לשימוש בסמלי ההראלדיקה הבולשביקית ומצידו ללשון החדה והמיומנת יותר. הבסיס המשותף שלהם - השימוש הגלוי והבוטה בכלי התקשורת כזרוע של "אגיטאציה ופרופגאנדה" בשירות המפלגה.
את סגנונו של טובאריש' אברמוביץ', שהוא אימץ כבר באותם ימים, אמחיש על-ידי דוגמה אופיינית אחת, שנקלטה בזיכרוני.
באותו "הטור האישי", בישר הפוליטרוק את ניצחונה המוחלטת של דרכו של השמאל. "כל מה שנשאר לימין לעשות - זה רק לבכות!" לגלג הוא וחיזק את דבריו בצילומי יהודי מבוגר חובש כיפה שחורה, בוכה בכי מר, כמו תינוק. זיהיתי את האיש הבוכה, תמונתו שודרה באחת ממהדורות החדשות באותו שבוע. היהודי הזה בכה לאחר שצפה במפגינים מוכים באכזריות בידי שוטרים.
דיוקנו של המלך
ישנו משל ישן על מלך חסר רגל ועין, שהזמין שלושה ציירים לצייר את דיוקנו. הצייר הראשון צייר את המלך בריא, שלם, צעיר ורענן - הוא הוצא להורג בגין רמייה; כך מת הסגנון הרומנטי באמנות. הצייר השני צייר בדיוק את מה שהוא ראה והוצא להורג בגין הפגיעה בכבוד המלך; כך מת הסגנון הריאליסטי באמנות. הצייר השלישי הושיב את המלך על סוס וצייר אותו מהצד של הרגל השלמה וגם הפנה את ראשו כדי להסתיר את ארובת העין הריקה -וקיבל משרה קבועה של צייר החצר; כך נולד הסגנון האמנותי המיוחד הידוע תחת שמות שונים, ביניהם "הריאליזם הסוציאליסטי", "האמנות הפוליטית בעד השלום", "תנועת ההיסטוריונים החדשים" וכד'.
השיטה של הצייר השלישי כל כך נפוצה, שיש מקום למסד פרס על שמו: פרס הצייר השלישי, המחולק לפוליטיקאים, אנשי אקדמיה, עיתונאים, אמנים, סופרים ואזרחים מן השורה, בגין סיבוב השקר בזווית המציגה אותו בצורה הכי דומה לאשליית האמת. ועדת הפרס תבחר את מאות הזוכים המצטיינים מבין רבבות המועמדים הראויים.
אמנון אתרוגוביץ', בשנות הקריירה הארוכות שלו בשתי רשויות השידור, הרוויח את הפרס ביושר יותר מפעם אחת. לרוב, השיחה באולפן מתנהלת בלעדיו, אליו פונים בשאלה הדורשת מענה מפי חכם השבט, בעל הסמכות להסביר לנו, להדריך אותנו, המגששים באפלה, להראות לנו את קרן האור של האמת הצרופה והנצחית של היקום, האמת הנשגבה הידועה רק לו.
אז המצלמה מתמקדת בו, הוא מקריא את הטקסט המוכן הראש, כתוב בשפה שנונה ומושחזת, אך מאידך פשוטה וקליטה. בחלק התחתון של המסך משאירים לו שטח שחור, עליו מוקרנים עיקרי דבריו בניסוח של סיסמאות קצרות וברורות - זאת בהתאם לפרדיגמה המודרנית של שטיפת המוח השואפת לגייס בו זמנית יותר מסוג אחד של מדיה ויותר מחוש אחד מחושי האדם, על-מנת להחדיר את המסר עמוק אל תוך התודעה.
בצורה הכי בוטה וישירה הוא מסביר למי להצביע ולמי לא, מי הם הטובים ומי הם הרעים, מה נכון ומה שגוי, מהו היחס הנכון למתנחלים ולמגזרים אחרים באוכלוסיה. הכבשים של "חוות החיות" האורווליאנית שיגעו את השכל של כל בעלי-החיים בפעיה האינסופית "ארבע רגלים - טוב, שתי רגליים - רע". הוא הרבה יותר מתוחכם מהכבשים של אורוול, אך בשורה התחתונה הוא עושה אותו דבר: עוטף בצלופן את מוחו של הצופה המתמוגג בכורסה לאחר שבוע עבודה קשה, מגיש לו השקפת עולם נמסה בכוס ברגע ונספגת במהירות.
הוא אף פעם לא ממש משקר, רק מסובב את הסוס ואת המלך. כך, אברמוביץ' אינו יכול שלא לדעת מה היו ערכי הליכוד בשנים עברו. כל מי שהצטרף לליכוד באותם ימים ידע מצוין למה הוא מצטרף ובאיזו מדיניות הוא תומך בעצם ההצטרפות. הכניסה לליכוד הייתה המשאל הטוב ביותר של עמדות חברי המפלגה בנושא ההתיישבות ביש"ע. אם היו למישהו מחברי הליכוד דעות אחרות בנושא הזה, היו אלה רק קורטוב האופורטוניסטים התופסים טרמפ על הליכוד כדי להזניק את הקריירה. למרות זאת, כבר בימי המשאל בליכוד, הוציא אברמוביץ' קריאת כיוון: "לא היה משאל המתפקדים בליכוד לפני בניית ההתנחלויות, אז אין כל צורך לשרון לערוך משאל על הנסיגה!"
אך טבעי הוא, שדרישה כה רדיקלית כמו עריכת משאל עם באה בעקבות שבירת הכלים הדמוקרטיים הקיימים, אמנם ממנו יצאה גם הקריאה להתנגד למשאל עם "כי לא היה משאל עם קודם לכן". זאת סיסמה, שהיא יותר הקנטה אינפאנטילית מאשר טיעון, אך מי אם לא אמנון אברמוביץ' יודע עד כמה ההקנטות האלה קליטות, כמה הן מוצלחות כתחליף אינסטנט לדעות והשקפות? מי אם לא הוא יהיה שקט ובטוח בריבוי המתנדבים להפיץ את משנתו ברחבי השיח הישראלי? דבר אחד מוכרח להיאמר לזכותו: הוא מקצוען רציני ויסודי; עושה רושם, שלכל תוכנית הוא מתכונן כאילו היום יוכרע האם יקבל אם לאו את פרס הצייר השלישי.
מה שמצער ביותר בכל הסיפור הסהרורי הזה, זאת ההתנהלות השלומיאלית של המחנה הלאומי, המפגין חוסר אונים מול כרישי התעמולה ושטיפת המוח. מאז הפברוק של אישום אנשי אצ"ל ברצח ארלוזורוב, אנחנו מכירים את כללי המשחק - ובכל זאת אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש. במקום לפתח ולטפח ערוצי תקשורת שלנו, לתמוך בעיתוני הימין ולייצר דעת הקהל שתאלץ את שתי רשויות השידור לעבוד לפי כללי העיתונות הדמוקרטית, אנחנו ממשיכים לצרוך אותה תקשורת ישנה ורק להתעצבן כל יום מחדש: " איזה עוכרי ישראל..! איזה שקרנים!"