אני מבקש להגיד משהו קטן לנערות ולנערים אשר בשבועות האחרונים מאטים ומעכבים את התנועה בכיכר העיר הקטנה שבה אני נוסע בשעות אחר הצהריים. אני רוצה לומר להם משהו פשוט: אני מבין אתכם. אני אפילו מזדהה אתכם. בלבי - בי נשבעתי - אני מצדיע לכם, במאבקכם. אתם מוחים באופן מכובד, מתון, לגיטימי.
גם כאשר בגלל מחאתכם אני תקוע דקות אחדות בפקק-תנוחה, לא יכול להמשיך לנסוע, אני מבין אתכם ומקבל בשתיקה את העיכוב. אני מוכן לשלם את המחיר הדמוקרטי הזה, גם אם בגללו אני אאחר לפגישה שקבעתי.
אבל....
תשאירו את הכתום יפה ולא נגוע כפי שהוא - צבעם של תפוז ושקיעה. תותירו אותו צבעם של זריעה וצמיחה, של לבלוב ופריחה, לא של כיעור וכימשון, לא של הינתקות ועקירה.
הסירו את הצעיפים הכתומים. את הצמידים. את כובעי המצחייה, את חולצות הטריקו. את הסטיקרים. את הרצועות הלולייניות, דמויות הדגל. הסירו כל סימן כתום, כל סממן. הסירו כל מה שמסמן ומסמל מחאה. תשאירו את הכתום מחוץ לקשת הרגשות הסוערים בכם, אנשים יקרים.
עזבו את הכתום היפה, התפוזי, להרהיב את עיני המביטים בו על גווניו השונים בטבע. אל תשחירו אותו במחאתכם המובנת כל-כך. אל תהפכו אותו לצבע פוליטי.
אל תייחדו את הצבע הזה למאבקכם בלבד. אל תנכסו אותו למטרתכם בלבד. תשאירו אותו כפי שהוא - צבע יפה של כולם.
חוץ מזה...
האם לאחר ההינתקות, אשר גם מאבקכם לא יוכל למנוע אותה (גם אם יאמיר עד מאד את המחיר שייגבה גם מאתנו, המצדדים בה) יהיה אפשר לגייס אתכם למאבקים נוספים, חברתיים בעיקרם? האם תסכימו להטריד ולהחריד מנוחה להקים רעש ולחולל מהומה למען העניים?
האם מאבק נגד הפער ההולך ונפער, מעמיק כתהום, וקורע את החברה שלנו לפרטי-פרטים כאשר רבים מהם זרויים כגרגרי אבק ברוח, ייחשב ראוי מספיק כך שיצדיק, אם וכאשר, את יציאתכם שנית אל הרחובות? (אין ספק כי מן ההיבט הצבעוני יהלום את המאבק הזה הצבע השחור...)
נ.ב.
כאשר אני מסמן למי מכם שאין לי עניין לקבל חומר כתוב וסטיקרים בנושא ההינתקות - הסיבה היא אחת: קראתי בעיון ובקפידה, בקשב, באהדה, כל מה שכתוב בניירות הכתומים שלכם. מצטער, חברות וחברים, אבל אני חושב שאתם שוגים. אני מכבד גם את הזכות לשגות וגם את ההתעקשות לדגול בשגיאה ולהיאבק על הנצחתה, אבל בה במידה אני חש וחושב שההתעקשות הזו היא מסוכנת, הרסנית, וסופה - מי ישורנו - שהיא תמיט אסון גם עליכם ( לא עלינו?!).
