לאחרונה נגזר דינו של דוד העברי לארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות בעוון החזקת פרסום גזעני לשם הפצה. אולם, לא העונש, אלא פסק הדין המרשיע, שלא זכה לתשומת לב תקשורתית, ראוי לעניין מיוחד.
בעיתוי מושלם - ערב יום השואה - הרכב של שלושה שופטים הרשיע את דוד העברי בהחזקת פרסום גזעני. "הפרסום" היה בדמות חולצות עם כיתוב "אין ערבים אין פיגועים". בשבתם כבית משפט לערעורים השופטים פסקו כי: "הסיסמא "אין ערבים - אין פיגועים" נוקטת בלשון מכלילה ומדברת על כלל הערבים... מספיקה ההאשמה בפיגועים המובעת בסיסמא כנגד כלל הערבים. הסיסמא, בעיקר כאשר היא מופצת ברבים, מהווה "ביזוי, גילוי איבה, עוינות...גרימת מדנים כלפי ציבור", כהגדרת "גזענות"" (ע"פ (י-ם) 8612/04 העברי נ' מדינת ישראל).
כאשר התחילו השופטים ללמוד משפטים כנראה שבחינת הפסיכומטרי לא הייתה בין דרישות הקבלה. אחרת וודאי כבודם היו לומדים מעט לוגיקה. תלמידי פסיכומטרי מתייסרים בהבחנות בין משפטי "רק" לבין משפטי "כל". הסיסמא בגינה הורשע העברי אומרת שבלי ערבים אין פיגועים. המסקנה ההגיונית היחידה מכך שרק הערבים עושים פיגועים. אבל מכך שרק הערבים, לפי הטענה, עושים פיגועים לא ניתן להסיק שכל הערבים עושים פיגועים, אולי כמה מבין בני הקבוצה עוסקים בכך, אבל זה רק הם ולא אחרים. "רק" איננו "כל". זהו כשל לוגי שנכשלו בו שלושה שופטים מחוזיים. אולי כדאי להתנות מינוי לשופט בבחינה פסיכומטרית.
אבל אולי שופטים אינם צריכים לוגיקה. אוליבר וונדל הולמס, אחד מגדולי השופטים האמריקנים, כתב כי חיי המשפט אינם הגיון, אלא הניסיון. The life of the law has not been logic
it has been experience.
שופטנו מאוד אדוקים בכל הנוגע לחלק הראשון של המשפט. אך התייחסו לחלקו השני באותה מידת אדיקות, היו וודאי מבינים כי ניסיון דיכוי החירות לאורך המאה העשרים מראה, כי הרשעות בגין כיתוב על חולצות לא בהכרח מביא את המרשיעים למקומות שהם רוצים להגיע אליהם. יתר על כן, הניסיון מראה, כי כאשר איבה מתודלקת בפיגועים וקסאמים, הרשעה בגין סיסמאות על חולצות ספק אם תצמיח פיוס ואחוות עמים.
קושיה בדיני מעצרים למנהל בתי משפט
מנהל בתי משפט בזריזותו מבקש להקים שלוחות מיוחדות של בית משפט בסמוך למקומות הכליאה של מתנגדי ההתנתקות. שני סעיפים קטנים של חוק המעצרים עומדים בדרכו של חזון היעילות השיפוטית של כבוד השופט אוקון. סעיף 3 לחוק המעצרים קובע כי סמכות לדון במעצר תהיה לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נעברה העבירה, או נמצאת היחידה החוקרת את העבירה. אזור שיפוט של בית המשפט השלום הוא מחוז שלם שבו כמה בתי משפט. לכן, מבחינת החוק, המעצר יכול להידון בכל בית משפט השלום במחוז המרכז, או הדרום, לפי העניין. השופט אוקון מניח שהמשטרה תיזום את הליך המעצר ולכן היא תבחר לאיזה בית משפט הלביא את העצור. כאן כבודו שכח על קיומו של סעיף 44(א) לחוק המעצרים, הקובע כי: "חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה". כלומר, משנעצר אדם, אין הוא חייב לחכות 24 שעות עד ששוטרים יועילו בטובם לפנות לבית המשפט לפי בחירתם. באמצעות פרקליטו הזריז, מייד עם המעצר, הוא יכול לפנות לכל בית משפט מוסמך שבאזור שיפוטו נעברה העבירה או נמצאת היחידה החוקרת ולבקש להשתחרר.
לפי סעיף 3(ב) משהתחיל בית משפט מסוים לדון "בעניין מעצר ושחרור" ימשיך אותו בית משפט לדון בכל הבקשה בעניין מעצר ושחרור. כלומר, אם מתנחל חצוף הגיש בקשה להשתחרר בערבות לביהמ"ש השלום בפתח תקווה, במקום לחכות לפנייה של השוטרים לביהמ"ש בכלא מעשיהו, יצטרכו השוטרים לטרוח לפתח תקווה.
כמובן, אם להתאמץ, אפשר להעביר את התיק של המתנחל הסורר מבית מפשט אליו הוא פנה אל הטריבונל המיוחד לשפיטת מתנחלים. אבל בשביל זה צריך החלטה של נשיא בתי משפט השלום באזור. זו כבר פרוצדורה וכשמתחילה הפרוצדורה נגמרת היעילות. וטוב שכך. זה לא טוב כשניתן לעצור הרבה אנשים תוך זמן קצר וביעילות מרבית. משטרים שעושים זאת אינם מסוג המשטרים השופט אוקון היה רוצה לחיות בהם.
