מדוע הדם הנוטף מן הסכין פוטוגני יותר מזה הנמרח על הכביש?
האם דם הנרצחים בסכין אדום יותר מאלו הנרצחים בתאונות דרכים?
מדוע 71 הנרצחים מראשית השנה בסכין או באקדח זוכים לכותרות בעמוד הראשון בעיתון- לעומת פי שלושה שנקטלו בתאונות דרכים באותה תקופה, 201 הרוגים וכ-1000 פצועים קשה,שנותרים אלמונים?
לאלוהי התקשורת הפתרונים...
צילומיהם וסיפוריהם האישיים של קורבנות הסכינאות ובני משפחותיהם, תופסים, ובצדק, עמודים שלמים בעיתונים ומזעזעים אותנו.הקלות הבלתי נסבלת של שליפת הסכין והאקדח מעוררים שאט נפש בלב כולנו. לעומתם נרצחי התאונות ובני משפחותיהם נותרים אלמונים ונמקים בכאבם האישי, הסיפור שלהם משעמם עד לזרא. הם אינם מעניינים את התקשורת וכן גם לא אותנו.
ממשלת ישראל התעוררה סוף סוף מן התרדמת שלה והחליטה להקדיש ישיבת חירום מיוחדת לדיון בקללת האלימות והסכינאות-ובמקביל ברוב ביזיון וקצף, ממשיכה להזניח את המאבק לצמצום הקטל בכבישים, הגובה יותר מ-500 הרוגים מדי שנה.
האם הרוצח הנפשע השולף סכין ונועצו בבטנו של יריבו במועדון הלילה, שונה מעמיתו המשתולל בכביש או נרדם על ההגה, ורוצח בדם קר משפחה שלמה?
מה קורה לנו, מה פשר ההבחנה האווילית הזאת בין דם לדם?
כולם קרבנות רצח, כולם חייהם נקפדו בטרם עת והם שוכבים מתחת למצבות אבן דוממות, כשבני משפחותיהם מבכים על מותם.
בדרך כלל, גם סיבת מותם זהה, משום שהאלימות המשתוללת במקומותינו היא זו שרצחה אותם. אותה מפלצת מכוערת הקמה עלינו לכלותנו-אם בסמטא אפלה כשהסכין שלופה בידה, ואם לאור היום מאחורי ההגה. רק הבדל אחד קיים בין שני סוגי הרצח: בעוד שהסכין או קליע האקדח קוטלים קרבן אחד - הרי שהמכונית המשתוללת קוטלת בדרך כלל כמה קרבנות. והמאושרים שניצלו ממוות (אבוי לאותו אושר)- נידונים לייסורי תופת ולנכות לכל חייהם.
ואנחנו, בשיחות הסלון שלנו נמשיך לקטר על האלימות הפוטוגנית, נבקר את כל העולם, וכשנשוב הביתה כשאנו נוהגים במכונית, נפקיר את חיינו למכוניתו של נהג שיכור, או לעמיתו שלול הרישיון, הממשיך לנהוג כשהוא מצפצף על החוק ועל חיינו. גם כאשר נצא מן המכונית, ונחצה את הכביש כחוק במעבר חצייה, חיינו שוב בסכנה ממכוניתו של מלאך המוות, האורב לנו ליד ההגה, כשרגלו הכבדה לוחצת בפראות על דוושת התאוצה.
תפקידה של התקשורת לא להרפות מגינוי האלימות, לדווח על קורבנותיה התמימים. בראש מהדורות החדשות. בעמודים שלמים בעיתונות לספר את הסיפורים המצמררים, לראיין את הנכים ואת המשפחות האבלות. כולם ראויים לחשיפה תקשורתית: קרבנות הסכינאות והכבישים כאחד, למען יראו וייראו. הנושא חייב לעמוד בראש סולם העדיפויות של כולנו בתקווה שיבוא יום ולא רחוק, שנשתחרר ממארת האלימות.