יד ושם יעניק מחר לארבעה חסידי אומות עולם מאוקראינה שנפטרו, את אות חסידי האומות העולם. הארבעה הם: הזוג טטיאנה מינקובסקיה וניקיפור קורוצ'קה ז"ל (Tatyana Minkovskaya & Nikifor Kurochka), נסטור סניאדאנקו ז"ל (Nestor Sniadanko) ופרניה דדק ז"ל (Frania Dedek).
בטקס ישתתפו הניצולים שיקבלו בשמם של החסידים את המדליות. הטקס יתקיים בגן חסידי אומות העולם. את האות והמדליה ימסרו מנכ"ל יד ושם נתן איתן ויו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם השופט יעקב טירקל.
סיפור ההצלה של נסטור סניאדאנקו:
בשנת 1936 למדה הניצולה, אנטוניה גרובר, באוניברסיטה בעיר לבוב והתיידדה עם קבוצת סטודנטים אוקראינים, וביניהם היה נסטור סניאדאנקו. אנטוניה ונסטור שמרו על קשרי חברות גם לאחר שהחלה המלחמה וגם אחרי כיבוש העיר לבוב ב- 30 ביוני 1941.
נסטור המשיך לבקר בבית משפחת גרובר גם לאחר הפוגרומים ביולי 1941 ולמרות האווירה העוינת ששררה בעיר כלפי היהודים. לאחר רצח אב המשפחה, שמעון גרובר, שמר נסטור על בני המשפחה מפני פורעים בעיר. הוא העביר מידע ומזון לאנטוניה, לאמה בלנקה, לאחים-יוסף ומרסל ואף לסבתא שהתגוררה בבית אחר. גם לאחר שעברו בני המשפחה לגטו המשיך נסטור לבקר אותם ולדאוג לצורכיהם.
לאחר האקציה באוגוסט 1942 שבה נספו אלפי יהודים נמלטה אנטוניה מהמפעל הגרמני שעבדה בו, והגיעה לדירתו של נסטור בבית דירות בשכונה פולנית מכובדת בלבוב. נסטור קיבל את אנטוניה בשמחה ושכנע את בת דודתו שגרה עמו בדירה לקבל את האורחת.
על-אף הסיכון שבדבר נשארה אנטוניה בדירתו של נסטור והסתתרה מאחורי מזנון גדול בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון בדלת. נסטור אף הסכים להסתיר בביתו זמנית עוד צעירה יהודיה, חברה של אנטוניה, ודאג למצוא בעבורה מקום מסתור חלופי. בהמשך גילתה אנטוניה שנסטור, שעבד במשרד ממשלתי שעסק בחלוקת מזון, סיפק מזון גם למשפחה פולנית שהחביאה אצלה ילדה יהודייה.
ביולי 1944 שוחררה לבוב בידי הצבא האדום. בשנת 1945 נישאו נסטור ואנטוניה. כעבור שנה עזבו בני הזוג את אוקראינה הסובייטית בדרכם לארץ-ישראל. במחנה עקורים בגרמניה שינה נסטור את שמו ליוסף גרובר, ושם גם נולד בנם פרד. משפחת גרובר השתקעה בקריית חיים. ב- 1979 הלך יוסף גרובר לעולמו.
סיפור ההצלה של פרניה דדק:
הניצול, בנימין בליצר נולד בשנת 1938 בנאדבורנה שבפולין (כיום אוקראינה) לדב-ברל בליצר ולטמה (TEMA) לבית קרמר. משפחת בליצר היתה משפחה אמידה בבעלות מפעל לעיבוד עורות ובתי דירות להשכרה. אחרי מות אם המשפחה טופל בנימין בידי אביו, אחותו סוניה וסבתו.
ביוני 1941 נכבשה העיר נאדבורנה. בין הקורבנות הראשונים היה אב המשפחה דב-ברל בליצר. בספטמבר נשלחו כל יהודי העיר לגטו. פרניה דדק, שהיתה עוזרת בית בבית משפחת בליצר, נשארה בדירתם ומידי יום העבירה אל הגטו, באמצעות אוקראיני מקומי, אוכל ומצרכים לבני המשפחה. בדצמבר 1941 העבירה הסבתא לפרניה בקשה, באמצעות איש הקשר האוקראיני, לקחת את הילד בנימין ולהימלט עמו. האחות סוניה בחרה להישאר עם הסבתא ואחר כך נספתה אתה.
פרניה לקחה את בנימין תחת חסותה ונמלטה איתו. במשך חודשים רבים נדדו ביערות באזור נאדבורנה וסקלט, מחליפים שוב ושוב מקומות מסתור. בלילות הייתה פרניה מחביאה את בנימין ויוצאת לבדה לחפש להם שאריות מזון. כמה פעמים הצליחה פרניה למצוא עבודה אצל איכרים בכפרים מקומיים, ואז היתה מחביאה את בנימין בסמוך אליה בדיר חזירים או בשדה חיטה או במקום אחר.
בכל פעם שבנימין התגלה הם היו בורחים בחזרה אל היער וממשיכים לחפש מקומות מסתור אחרים. במשך כל התקופה טיפלה פרניה בבנימין בנאמנות רבה ודאגה לו כאילו היה בנה שלה. בתום המלחמה, עם שחרור העיר סקלט, אספה פרניה תחת חסותה ילד נוסף, יהודי יתום בשם אליעזר ארט, והגיעה עם שני הילדים למחנה עקורים בגרמניה. פרניה הצליחה לעלות עם בנימין ואליעזר על האנייה אקסודוס שהוחזרה לגרמניה בכוח בידי הבריטים. בפברואר 1948 הצליחה לעלות ארצה עם שני הילדים והתיישבה בקריית חיים.
בארץ שלחה פרניה את בנימין לבית-ספר דתי כיוון שהאמינה שהיה זה רצונם של הוריו. בהמשך נישאה פרניה לניצול השואה אברהם ביילסקי והתגיירה. פרניה ביילסקי לבית דדק נפטרה ב- 1986 בגיל 77.
סיפור ההצלה של טטיאנה מניקובסקיה וניקיפור קורוצ'קה:
הניצולה, נלי זסלבסקי נולדה בנובמבר 1940 לווסילי מונוגוב (MONOGOV) ושרה קופלב בכפר צ'גלה שבתורקמניסטן. בתחילת המלחמה עברה האם שרה, מיילדת במקצועה, עם התינוקת נלי לחרסון שבאוקראינה שבה היו יתר בני משפחתה, ואילו האב וסילי יצא להילחם בחזית.
באוגוסט 1941 כבשו הגרמנים את חרסון והחלו בהרג יהודים. האם שרה עם נלי וקבוצת יהודים מצאו מקום מסתור במרתף בניין מגוריהם בעיר. ואולם מישהו הלשין על המסתתרים והם נתפסו והובלו בידי הגרמנים אל מותם. באותה שעה יצאה טטיאנה מינקובסקיה מדירתה שהייתה באותו הבניין. היא ראתה את שיירות ההולכים וזיהתה את שרה. שרה עברה ליד טטיאנה ותוך כדי הליכה העבירה לידיה את נלי וביקשה ממנה שתציל את בתה. טטיאנה מיהרה הביתה, הסתירה את התינוקת וטיפלה בה כבתה שלה.
ב- 1943 גורשה טטיאנה עם נלי לעבודות כפייה בגרמניה. על ספינת המשא שנשאה מאות מגורשים פגשה טטיאנה את ניקיפור, לימים בעלה. ליד חופי בסרביה הופצצה הספינה מן האוויר. חלק מן המגורשים, וביניהם טטיאנה, ניקיפור ונלי, הצליחו להגיע אל היבשה ולהתרחק מן המקום.
במשך חודשים רבים נדדו בשטחי בסרביה, סבלו מקור ומרעב והתקיימו על נדבות עד שבסוף אותה השנה הגיעו חזרה לחרסון. במרס 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. בכל תקופת המלחמה היתה נלי עם טטיאנה וניקיפור. בני הזוג היו לה כהורים. הם דאגו לה וטיפלו בה כאילו הייתה בתם. לאחר המלחמה, משלא הגיע איש מקרובי משפחתה לחפש אחריה, אימצו המצילים את נלי באופן רשמי. נלי נשארה עם בני הזוג עד יומם האחרון.
ניקיפור קורוצ'קה הלך לעולמו ב- 1974 וטטיאנה מינקובסקיה ב-1989. בשנת 2002 עלתה הניצולה עם ילדיה ונכדיה לישראל.