הפעם נשרף סופית הכיסוי המושלם שמאחוריו הוא הסתתר כל השנים.
כעת מותר לספר כי אמנון אברמוביץ' המוכר כעיתונאי- פוליטרוק שמאלני שהשנאה החולנית לימין והמתנחלים נובעת ממנו בזרימה שופעת, אינו אלא סוכן ששתלו המתנחלים עמוק בעורף האגף החזק ביותר של השמאל - העיתונות הישראלית. הוא נשתל כסוכן רדום לטווח ארוך, התוקף ומשמיץ את הימין לצורך העמקת האמינות ועיבוי הכיסוי שהעניק לו אשראי בלתי מוגבל בחוגי השמאל שאליהם חדר כשידו הארוכה הגיעה אפילו לשב"כ.
מפעיליו מיעטו להשתמש בו ושמרו אותו למקרי חרום בלבד, כשהגיעו מים עד נפש. הפעם הראשונה היתה בתקופה הקטסטרופלית לאחר רצח רבין כשאנשי הימין נרדפו כרוצחי ראש הממשלה והמצב נראה היה כחסר מוצא. אז ניגש מישהו עלום מהימין לכספת, שלף תיק חתום שעליו התנוססה כתובת גדולה בצבע אדום: "לפתוח רק בחרום", פתח אותו, ומילא אחר ההוראות.
העניינים התגלגלו במהירות. בני אלון האשים את אבישי רביב ששימש כסוכן שב"כ פרובוקטור שתפקידו להכפיש את הימין. כמובן שהסיכוי שמישהו יאמין להאשמות אלו היה קלוש, בייחוד נוכח ההכחשות האוטומטיות הצפויות, אלא שאברמוביץ' הגיח והיכה. הקשרים רבי השנים שטיפח בשב"כ נתנו את פירותיהם, הוא אישר את הטענות בקשר לרביב ואף הוסיף מידע מכריע - את שם הכיסוי הפנימי שניתן לרביב בשב"כ - 'שמפניה', על שום תפקידו להתסיס כמו יין הנתזים הצרפתי. הגילוי המרעיש שחשף את הפעילות הממאירה של השב"כ כזרוע חשאית של השמאל בתוככי הימין, העצימה את החשדות לגבי מעורבות השב"כ ברצח רבין והצילה את המורל בימין.
מחשבה רבה הושקעה בשיקום הכיסוי של אברמוביץ', והוא יצא בהכרזה בלתי עיתונאית בעליל באמרו שאם היה יודע על התועלת שיביא הגילוי לימין, לא היה מגלה זאת. מפעיליו הימרו כי העיתונות הישראלית שונאת מתנחלים ומושחתת דיה כדי לעבור לסדר היום על הצהרה שכזו במקום לנדותו לאלתר. ואכן הימורם עלה יפה, העיתונות בלעה את התרוץ הגס, הכיסוי נשמר ואברמוביץ' המשיך בתפקידו תוך טיפוח מתמיד של הכיסוי בעזרת קיתונות של רעל על הימין. רק בפגישות תדרוך הרשו לעצמם המפעילים והמופעל להתפוצץ מצחוק משחרר למראה השמאל הבולע את ההצגה ללא כל פקפוק.
הכל יכול היה להמשך ללא הפרעה אלמלא התרגשה על הימין צרה חדשה, קשה לא פחות מקודמתה. התקדמות ההתנתקות אילצה את האנשים העלומים לגשת שוב לאותו תיק חרום ולהפעיל שנית את הסוכן הנאמן.
הגיבוי המוחלט מהתקשורת שקיבלה ההתגייסות של כל מערכות המדינה להינתקות הפך את החומה שהלכה וסגרה על המתנחלים לבלתי חדירה. נוצר מילכוד שבו ראש הממשלה ומשפחתו המזוהים כנגועים בשחיתות קשה כש"הדוגמה האישית" השלילית שלהם תורמת להשתוללות השחיתות במערכות השלטון. למרות זאת הם זוכים לחסינות מוחלטת מכל ביקורת עקב היותם היוזמים והמבצעים של ההינתקות, המבטיחה את תחילת מהלך חיסול ההתנחלויות ושבירת רוחם של המתנחלים.
שוב נראה היה המצב כאבוד עד שאברמוביץ' הטוב והנאמן הגיח שנית לעזרה, כשמפעיליו בוחרים בקפידה את הזמן והמקום. בקור רוח ועצבי ברזל הם המתינו בסבלנות עד להגדשת הסאה של השתיקה נוכח השחיתות, ואז, בכנס עיתונאים במכון ון ליר הוא הופעל. כל מי שחשב לתומו כי דבריו של אברמוביץ' נאמרו מתוך קלות דעת שחצנית וזחיחות הנובעת משכרון כח אינסופי, טועה טעות מרה.
היתה זו הצהרה מחושבת היטב מפי שליח שתפקידו היה לקרוע את החבל שהיה מתוח דיו. דבריו על החיפוי המוחלט שעל העתונות לתת לשרון ושמירתו על-ידה "כמו אתרוג", עשו את שלהם. השתיקה העיתונאית הוצגה בצורה כה בוטה, עד שעיתונאים מסויימים החלו סוף סוף להיגעל מעצמם והסכר נפרץ. המפעילים ידעו כי מסע עיתונאי נגד השחיתות לא יוכל להתנהל מבלי שישתרבב לתוכו "בעל השמחה", ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. הם העריכו כי הציבור הישראלי מזהה את שרון ובניו כמושחתים הראשיים, שכל עוד הם נשארים במקומם מחלחל דפוס התנהגותם לכל החברה ומרעיל אותה. ההערכה היתה שהביקורת על השחיתות חייבת לפגוע בשרון ולחבל בהינתקות.
המחיר של המהלך הנואש הזה היה שריפת סוכן מעולה שטופח לאורך שנים, אך לשם מה מטפחים סוכנים אם לא לצורך התועלת שיביאו ברגע הנכון?