זה חודשים ארוכים אני שרוי במבוכה רבה. הדבר נמשך מאז הכריז ראש ממשלתנו הישר-באדם על תוכנית ההינתקות, כמובן במנותק מכל שיקול של זוז ומזוז. ברוב טיפשותי שמתי עצמי ללעג ולקלס, כששאלתי כיצד הפך אריאל שרון את דעתו ואת דרכו הפוליטית, והאם יתכן כי דעתו השתנתה. חברי, מכרי ומוקירי זכרי לעגו לי, ובמפתיע היתה בפי כולם אותה סיסמה: "רק חמור אינו משנה את דעתו". מיד נזכרתי כי היה זה משה דיין המנוח, שאמר לראשונה כי רק סוסים אינם משנים את דעתם, אך נראה כי חל בינתיים פיחות והסוס הפך לחמור.
ומאחר שישראלי אני ויהודי בן יהודי, מיד נתקפתי באותו דחף פנימי שאינו בר-כיבוש, שאין כמוהו לדחוף כל ישראלי באשר הוא, בין אם זה לגבורה בקרב ובין אם זה להופעה בתוכנית טלוויזיה אצל ג'ודי (או לחילופין פנינה): הכל, רק לא להיות פראייר. כלומר, אני מוכן שיתלו אותי על עץ גבוה, בתנאי שלצידי יתנדנדו גם יענקל ויוסי; אני מוכן שיקצצו את ידי ואת רגלי, בתנאי שיעשו כן גם לכל חברי-לקבוצה; אני מוכן להצהיר אמת למס הכנסה, בתנאי שגם שכני יעשו כן (וממילא לא אאמין להם לעולם); וגם אריאל (לא שרון, אלא טוב ממנו בהרבה למרות שהוא ממעריציו) מוכן לכתת רגליו בחום של טיילת צ'יץ' מדי יום ו', בתנאי שעוד פראיירים יעשו כמוהו, במיוחד יאשקה.
ולענייננו, אני מוכן להיחשב חמור עד סוף ימי, בתנאי שימצאו לצידי שותפים-לגורל. או-אז אדע, כי גם אם יכלאוני באורווה ויוסיפו קש לזה שאני אוכל בלאוו-הכי מדי יום, אהיה אפוף שלווה מאחר שמציאותם של חמורים נוספים מראה כי אינני פראייר. ומאחר שתהייתי על שינוי דרכו של שרון נתקלה במטר חרפות וכינויי "חמור", פניתי כה וכה לברר, האם כה בודד אני בחמוריותי או שמא יש לי עמיתים לאבוס.
וככל שהרחבתי את גזרת חיפושי, אורו עיני וגברה שמחתי, שכן גיליתי כי רשימת החמורים גדולה ועצומה, עד כי כמעט אין ישראלי שאינו כלול בה, וגם אני כך.
ראשונים לחמוריות הם, כמובן, אנשים כמו יוסי שריד, יוסי ביילין, אורי אבנרי, לובה אליאב, זהבה גלאון, רן כהן, אנשי שלום עכשיו, נזירי "בצלם", צדיקות "מחסום ווטש" ושאר ל"ז צדיקים מהשמאל, שאומנם הקימו ופירקו אלפי ארגונים רק כדי להעניק להם שמות חדשים מצלצלים וקריאטיביים, אך נותרו דבקים בעמדתם זה שלושים שנה לכל הפחות, וקשה להאמין כי יחרגו אי-פעם מאופיים החמורי. בפשטות, הם מתאימים להפליא לאבחנה, שחמור אינו משנה דעתו.
חמורים מדופלמים הם גם אנשי המפלגות החרדיות. מאז ומעולם לא שינו את דעתם על הדרך שבה חופנים את אצבעות היד, בתנועה מלמטה כלפי מעלה, ומועכים אברים גבריים מסוימים שמעיכתם מפיקה קול ענות חלושה מפי בעליהם וצליל של עט המתרוצץ על פני פנקס שיקים.
ומי לנו חמורים כנציגי הציבור הערבי בישראל, כמו חברי הכנסת טיבי, דהאמשה, בשארה וחבריהם לצדיקות, שמעולם לא שינו את דעתם ואת דרכם באהבת ישראל והעם היהודי?. כפי שעד עתה הרבו בשביתות רעב ושבת, בהפגנות קולניות ובזעקת חמס המונית, נגד הרצחנות של המחבלים ונגד רצח היהודים בישראל, וכפי שעד עתה נמנעו לחלוטין מכל מגע עם אויבי ישראל – כן גם בעתיד אין בכוונתם לסטות מכך כמלוא הנימה. גם הם איפוא בחמורים, שאינם משנים דעתם.
מובן מאליו כי גם הציבור הדתי-לאומי בחמורים. כדי כך מגיעה חמוריותם, שלא שינו כזית את דבקותם במשיחיות, באהבת ארץ-ישראל, בעידוד ההתנחלויות ובשאר מעשי חתרנות מסוכנים. ממש חמורים, מה גם שאליהם בדיוק כוונה האמירה כי רק חמור אינו משנה דעתו.
כוכב אמיתי ברשימת החמורים הוא מר שמעון פרס. הוא מעולם לא שינה את דעתו ואת דרכו, לומר דבר והיפוכו על כל נושא, מקרני ראמים עד ביצי כינים, ומעולם לא חדל מלדבר על המזרח התיכון החדש. מדוע יגרע חלקו מקבלת פרס נובל לנעירה?.
וכיצד נעלים את חמוריותם של אנשי התקשורת, כמו הצדיקים אמנון אברמוביץ, נחום ברנע, דן מרגלית, אמנון דנקנר, עקיבא אלדר, בן כספית, עמוס שוקן ומאות עיתונאים אחרים?. גם הם נותרו דבקים בעמדתם, כי כאשר יש סיכוי להגשמת מאווייהם הפוליטיים – מורחים ומכסים גם את הגועל-נפש של המושחת הראשי.
ומי לנו חמורים אמיתיים כיוסף לפיד וכחבריו מ"שינוי", שלא שינו כהוא-זה את שיטתם: אין צורך באידיאולוגיה, אלא צריך ללכת עם הרוח של ראש הממשלה. ואם התנגדנו נמרצות להינתקות לפני הבחירות, די לנו במהפך של שרון ונתחיל להטיף למען אותה הינתקות שנגדה נאבקנו. ולא זו בלבד, אלא ננהג בדיוק כשנואי-נפשנו החרדים ונראה להם למי יש גדול יותר: כאשר הם מעלים בחכתם 290 מיליון, נדוג אנו 700 מיליון.
כך סקרתי וסרקתי את כל המגזרים, החוגים והמפלגות, שתקצר היריעה מלתארם במפורט. כולם-כולם נותרו בעמדותיהם ובדרכם הישנה כמימים-ימימה, בדיוק כפי שעלה מלעגם לחמורים שכמוני: רק חמור אינו משנה לעולם את דעתו.
אפילו אריאל (לא שרון אלא טוב ממנו) וחבריו נותרו בחמוריותם, שכן הוסיפו להזמין קולה וחומוס-פול, עם לימון ועם שמן או בלעדיהם, ללא שינוי. ורק יאשקה, נבון שכמותו, הוסיף לגחך בסבלנות, מאחר שהוא מבין עם מי יש לו עסק.
נותרו בבדידותם המעטים והמובחרים שאינם חמורים, אלה שבניגוד לחמורים שינו גם שינו את דעתם. ראש וראשון להם הוא כמובן אריאל שרון, אבי תיאוריית ההינתקות, המתחרה בנורה של מרידור על פרס נובל לתוכנית להפקת כלום מהרבה. ולצידו, ברשימת הלא-חמורים, מככבים רכב ישראל ופרשיו, אלופי שינוי הדיעה בנימין נתניהו, לימור לבנת, סילבן שלום, דני נוה, ישראל כץ, צחי הנגבי ואפילו גדעון עזרא (טוב, אצלו זה לא חוכמה מאחר שלחשו לו בבחינה). אולמרט ועומרי אינם נחשבים, שכן רק חמור אמיתי יכללם ברשימה.
כך מצאתי עצמי בהמון גדול של חמורים שאינם משנים דעתם, ולמען האמת קינאתי לא-מעט באנשי הליכוד. הללו באים הביתה והאישה אינה מטיחה בהם סתם "אתה חמור", אלא אם הם מסרבים להוריד את הזבל או עושים מעשה חמורי אחר.
וכבר כמעט הצטרפתי לליכוד, בתקווה שאקבל איזה מינוי למרכז ואזי אוכל ללעוג לחמורים ממרומי לשכת סגן-השר, כאשר ירדו כרעם ביום בהיר התוכנית "משעל חם" והספר "בומרנג" מאת עפר שלח ורביב דרוקר, על גילוייהם. מתברר כי לא שינוי הדיעה היה בפרשת ההינתקות, וכי אפילו שרון – במיוחד הוא – לא שינה דעתו כמלוא הנימה, אלא היה זה "כאילו" ישראלי אופייני ועסיסי. לא שינוי הדיעה, אלא רק שינוי הפוזה. כדברי הגשש החיוור: "אלה ככה ואתם ככה. יעני ישראבלוף". ובמילים אחרות, אומנם חבורה זו עושה את מעשי ההינתקות כאילו היו לא-חמורים אמיתיים ששינו את דעתם, אך בפועל נותרו חמורים בני-חמורים ובליבם פנימה לא שינו מאומה, פרט לנפח האופורטוניזם.
כך גיליתי כי למעשה אין בישראל אדם שאינו חמור, שכן כולם-כולם נותרו בדיעותיהם כמקודם. ומאחר שהכל חמורים כמוני, שוב אינני פראייר והריני מאושר כציפור דרור. אשרי.
אשרי, חמור אני וכל עצמותי תאמרנה נעירה רבתי.
