חברי הכנסת, שאינם נמצאים בהליך פלילי, נקראים לתקן עוול קשה שגורם בית המשפט העליון לאזרח החלש שנעשק, נגזל, ניזוק על-ידי החזק, בפסיקת בית המשפט העליון, בדרך של חקיקה שיפוטית רע"א 2623/02, בסיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717 [להלן "הלכת בסיס"] בה נקבעה ההלכה הבאה ;
במקרה בו מופחתת סכום התביעה, ביוזמת בית המשפט או בעל דין, ישלם התובע את המחצית השנייה של האגרה לפי סכום התביעה המקורי ולא לפי סכום התביעה המתוקן.
עד כמה הלכה זו שגויה ימחיש המקרה הבא:
אדם שניזוק, שנעשק, שנגזל, שנפגע, מגיש תביעה נגד המזיקה העושקת הגוזלת הפוגעת בסכום של 2,000,000 ש"ח ובאותו מעמד משלם את המחצית הראשונה של האגרה בסך 25,000 ש"ח היינו 1.25% מסכום התביעה.
לפי התוספת הראשונה לתקנות בית המשפט אגרות האגרה היא 2.5% מסכום התביעה. מחצית ראשונה משולמת עם הגשת התביעה והמחצית השנייה לפי מועד שמיעת ההוכחות. בית המשפט נענה לבקשת הנתבעת ומוחק על הסף, מחמת התיישנות, 97.5% מסכום התובענה ומותיר על כנה 2.5% היינו סך 50,000 ש"ח. התיק נקבע להוכחות. התובע מקבל מבית המשפט דרישה לשלם את המחצית השנייה של האגרה לפי סכום התביעה המקורי בסך 25,000 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
לפי ס' 2 (א) לתקנות האגרות אין לבית המשפט סמכות לדון בתביעה המתוקנת בסך 50,000 ש"ח ללא תשלום המחצית השנייה של האגרה. וזה לשונה של התקנה; "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה".
בצר לו נאלץ התובע להשקיע בהוצאות משפט רבות נוספות הכוללות שכ"ט עו"ד, אגרות ערעור, עירבון כדי לבטל את רוע הגזירה, בפני ערכאות הערעור, כדי לקבל את יומו בבית המשפט להוכחת תביעתו המתוקנת בסך 50,000 ש"ח. טענתו לפיה שילם כבר את מלוא האגרה המגיעה בגין התביעה המתוקנת בסך 1,250 ש"ח שהם 2.5% מסכום התביעה המתוקנת [ואף הרבה מעבר לכך בסך 25,000 ש"ח ששילם עם הגשת התביעה], לא מועילה לו.
טענתו לפיה סכום התביעה שבית המשפט מקדיש זמן שיפוטי לבירורה עומד כיום על סך 50,000 ש"ח ולא סך 2,000,000 ש"ח, לא נשמעת.
טענתו לפיה סכום האגרה זהה לסכום התביעה, נהדפת.
טענתו לפיה דרישה זו משמעה מחיקת התביעה והעשרת הנתבעת ללא דין, נדחית. בית המשפט העליון פוסק כי דלתות בית המשפט יפתחו רק לאחר שהתובע ישלם [בנוסף למחצית הראשונה בסך 25,000 ש"ח] מחצית שנייה של האגרה בסך 25,000 ש"ח לפי ערכה של התביעה "ביום הגשתה" בסך 2,000,000 ש"ח ולא לפי ערכה הנוכחי למרות שבית המשפט החליט להקטינה לסך 50,000 ש"ח.
התוצאה היא שהתובע נדרש לשלם לבית המשפט אגרות [מחצית ראשונה ושנייה] בסכום השווה לסכום התביעה היינו סך 50,000 ש"ח ולא בשווי של 2.5% משווי התביעה כפי שמורות התקנות.
מאחר שאין תובע בר דעת שישלם אגרת תביעה בסכום התביעה [100% במקום 2.5%] עותר התובע למחוק את התביעה ובית המשפט נענה לבקשתו ואף מחייבו בתשלום הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה [בנוסף לאגרה בסך 25,000 ש"ח ששולם לגזברות בית המשפט] ולטובת הנתבעת בגין קבלת בקשתה למחיקת חלק מן התביעה ובגין מחיקת התביעה.
בית המשפט מבקש לשכנע כי זה הפירוש הנכון של כוונת מחוקק המשנה לתקנות האגרות ופירוש זה, לפי הבנתו הוא הפירוש ההגיוני, הסביר והצודק והחוקתי.
בית המשפט משתית את ההלכה הזו על הנורמה שהוא מבקש להטמיע בציבור המתדיינים כפי שנקבעה בהלכת סיס, עמ' 720, ג'-ד' וראוי להביאה כלשונה;
"השיטה הקיימת עשויה למנוע מניפולציות בהגשת תובענות כספיות מופרזות, כדי להטיל אימה על הצד שכנגד, תובענות שסכומן יוקטן אך לקראת שלב ההוכחות. קביעת סכום התביעה במקרים אלה יכולה לשמש תמריץ לתובע, כבר מלכתחילה, לקבוע את סכום התביעה בשיעור ריאלי. אכן, אם תיזה זו היא נכונה - ואנו סבורים שהיא נכונה - צדק השופט המלומד בקביעתו כי גם את השיעור השני של האגרה יש לחשב לפי סכומה המקורי של התובענה."
בית המשפט העליון חזר על הלכת בסיס בע"א 4453/02 מדינת ישראל נ' רואש שיווק סיגריות בע"מ.
עם כל הכבוד פירוש התקנות כפי שבא לביטוי בפסיקה זו שגוי מיסודו.
הנחת המוצא של בית המשפט הנכבד היא שסכום התביעה ה"ראלי" ידוע לצדדים. ולא היא. גם מי שאינו מצוי בדרכו הנפתלת של ישום החוק על-ידי בית המשפט יאשר לך שלעולם אין לדעת מה יפסוק בית המשפט. לא תמצא עורך דין שיתחייב בפני הלקוח לתוצאות פסיקת בית המשפט.
בית המשפט הנכבד יוצא מן ההנחה, השגויה, שהתובע הנו חסר תום לב שלא מאמין בזכותו לקבל את מלוא סכום התביעה אלא פרי מזימה מתוכננת מראש לקבל דבר במרמה מן הנתבע.
מה ההצדקה להטיל על תובע, שבית המשפט מעיד עליו שהוא תם לב, שסכום תביעתו מוקטנת על-ידי בית המשפט בשל טענת סף כגון התיישנות, סנקציה כה חמורה בצורת נעילת דלתות בית המשפט להוכחת שארית תביעתו?!
תובע כזה בעל כורחו נאלץ לוותר על יתרת תביעתו שכן תשלום המחצית השנייה של האגרה לפי שווי הגשתה מחייבת תשלום סך 25,000 ש"ח נוספים לסך 25,000 ש"ח ששילם בעת הגשת התביעה. מדוע על התובע לוותר לטובת הנתבעת על יתרת התביעה?!, מה ההצדקה להעשיר את הנתבעת על חשבון התובע?!
היכן קבוע בתקנות שיש לגבות מתובע אגרה בשווי 100% של סכום תביעתו במקום 2.5% אותם כבר שילם?!
לפי התקנות האמורות במקרה שבו כל התביעה נמחקת או נדחית פטור התובע מלשלם את המחצית השנייה של האגרה ואם משהו בכל זאת נמצא ראוי לדיון על התובע לשלם מחצית שנייה של האגרה שנמחקה או נדחתה?!. מדוע התובע צריך להיענש על כך?!.
מדוע הפסיקה קובעת כי לא מגיע לתובע שזכה בתביעה המוקטנת במלוא האגרה ששילם [50,000 ש"ח] אלא רק בגובה האגרה החופפת את סכום התביעה המוקטנת [1,250 ש"ח]?!.
מדוע טעות בתום לב של התובע [וגם/או של פרקליטו] בהערכת סכום התביעה מחייבת סנקציה כה חמורה בצורת סילוק יתרת התביעה על הסף?
מלשון מחוקק המשנה ובחינת תכלית התקנות, לא ניתן ללמוד קיומה של סנקציה כזו!? מטרת התקנות היא לאפשר הגשמת הזכות החוקתית להגשת תביעות ולא לצמצום תביעות.
כיצד מתיישבת הלכה זו עם זכותו החוקתית של תובע להליך הוגן ולחופש גישה לבית משפט? כיצד היא מתיישבת עם הזכות החוקתית לקניין?!
וזה ההסבר שנותן בית המשפט לטענה זו;
"אין אנו חולקים על כך שבמקרה מתאים יש לפרש את התקנות על דרך הצימצום אם יש בהן כדי להגביל את זכות הגישה לבית המשפט; דא-עקא, שאין כוחה של טענה זו יפה כאשר המתכונת הכוללות של התקנות אינה מתיישבת עמה, וכאשר תוצאת פסק דיננו יכול להגביל הגשת תביעות סרק לבית המשפט, מבחינת הסכום".
בית המשפט הנכבד שוגה בקביעתו לפיה התכלית של התקנות למנוע הגשת תביעות סרק. התכלית של התקנות היא לחייב באגרה בעלי יכולת עבור השירות המשפטי בגובה של 2.5% מסכום התביעה. לגבי תביעות סרק העניק המחוקק המשנה לבית המשפט סמכות להטיל על תובע מעין זה הוצאות משפט ולא נעילת בית המשפט.
הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי הלכה זו, לבד מהרצון להקטין את העומס התקציבי של מערכת המשפט על-ידי תשלום אגרות מופרזות, היא שימוש באגרות כדי להקטין את עומס התיקים הרובץ על בתי המשפט. מרבית הפרקליטים המייצגים את עמך ישראל יאשרו שפירוש כזה נוגד את כוונת המחוקק הראשי והמשני.
הקטנת עומס התיקים בבית המשפט יכולה וצריכה להיעשות על ידי שינוי שיטת השיפוט ולא על ידי נעילת שערי בית המשפט בפני העניים כדי לפנות זמן שיפוטי לעשירים. לפי הגיונה של הלכה זו הקטנת העומס על בית המשפט מחייבת להפוך את ההלכה על פניה.
הוא שאמרנו. הנימוק האמיתי המסתתר מאחורי ההלכה הזו נעוץ בעומס העבודה ולא בתכלית ומטרת חקיקת המשנה. לבית המשפט אין סמכות לקבוע מי מבין התביעות תתבררנה. המחוקק מחייב את בית המשפט לתת שירות משפטי לכל סכסוך המובא בפניו שכן המחוקק לא הותיר לתובע ברירה אחרת מלבד פתרון הסכסוך בבית המשפט.
הלכה חדשה זו עומדת בסתירה גם אל מול ההלכה הישנה שנקבעה בע"א 8708/96 שיר נ' שיר, דינים עליון, נח, 437 בה נאמר; "הנטייה הראשונית היא להימנע מלנעול את שערי בית המשפט בפני קיום דיון לגופו של עניין, ולתת לבעל דין את יומו בבית המשפט, בהנחה שמחדלים דיוניים ניתנים, לעיתים, ולאחר בחינת כל מקרה לגופו, לריפוי, על ידי הוצאות". ובמקום אחר [ ע.א. 32/89 גולן נגד עלוני פ"ד מו(3) 665, 671 א; "בית משפט לא ינקוט סנקציה דיונית חריפה - כדחייתה של תביעה - מקום שניתן לתקן פגם דיוני על דרך של הטלת הוצאות".
הלכה זו קובעת כי אם הגיע בית המשפט למסקנה שהתובע הפריז, בחוסר תום לב, בסכום התביעה, הסנקציה האחת והיחידה, שהקנה מחוקק המשנה בתקנות סדרי הדין, להשית עליו הוצאות משפט בגין התנהגות לא הוגנת בניהול התביעה ולא לאלץ אותו לבקש מיוזמתו את מחיקת תביעתו.
אל מול ההלכה, הקובעת שיש לשלם את המחצית השנייה של האגרה תוך התעלמות מהקטנתה , קיימת גישה הפוכה, שלפיה הפחתת סכום התביעה מעדכנת גם את סכום האגרה למפרע.
למיטב הבנתי, לגישה זו התכוון המחוקק והיא נכונה וצודקת ואותה יש להחיל בהיותה נתמכת בדין המהותי בדבר פתיחת שערי בית המשפט שהינה זכות חוקתית ובדין הדיוני לפיו תיקון כתב התביעה פועל למפרע גם לעניין האגרה.
זוהי גישתם של השופטת מזרחי בבש"א ירושלים 9020/01 (לא פורסם) וכן החלטת בית הדין לעבודה בתב"ע (ת"א-יפו) נ"ו, 1-98 ושל השופטת פרוקצ'יה איילה, גרושתו של פרופסור אוריאל פרוקציה , בכהונתה בבית המשפט המחוזי, בע"א ירושלים 42/94 ובה"פ ירושלים 594/98 (לא פורסם).
התוצאה לפי גישה זו היא, שהתובע דנן יהא זכאי לברר את תביעתו בסכום המחצית הראשונה של האגרה ששילם עם הגשת התביעה בסך 25,000 ש"ח שכן כל האגרה בגין סכום יתרת התביעה, העומד על סך 1250 ש"ח, שולמה על ידו. והנכון הוא להחזיר לתובע זה את הפרש האגרה. אין כל הצדקה לתת לקופת בית המשפט להתמלא מכספי העני שטעה בתום לב.
המחלוקת האמורה בין השופטים ובמיוחד לאור ישום הגישה השגויה לפיה תכלית האגרות להטמיע בתובע נורמה של דיוק בסכום התביעה, מחייבת את התערבות המחוקק למען תיושם הגישה החוקתית, החוקית והצודקת לפי הגישה לבית המשפט פתוחה הן לבעלי היכולת לשלם אגרה בסכום התביעה המתבררת והן לאלה חסרי היכולת.
ההלכה האמורה נוגדת חזיתית את דין התורה והדין הישראלי ואף את תורת המשפט עליה נשען בית המשפט העליון על-פי התפיסה הפילוסופית שהובעה עלי הפילוסוף הידוע ג'ונס סטיוארט מייל שקבע כי הפגיעה בזכות מתקיימת באם נגרם נזק חומרי או גופני לאדם.
ובעקבותיו הוסיף הפילוסוף ג'ימס סטפל את מבחן המטרה הקובעת שאם המטרה ראויה כי אז יקבל הדבר ביטוי באמצעות חקיקה כדי להגן על המטרה המהותית לקבלת סעד בגין פגיעה בנזק. מול הזכות של האזרח לקבל הגנה על קינינו וכבודו עומדת חובה של הרשות השופטת לתת סעד. פסק הדין הנדון מקעקע מיסודו את כל תורת המשפט .
לפיכך, אין מנוס מהתערבות הכנסת לתיקון פסיקת בית המשפט.
ואלה התיקונים המיידיים הנדרשים בחוק בית המשפט:
- ראשית: לקבוע שהפחתת סכום התביעה מעדכנת גם את סכום האגרה לאמור שהמחצית השנייה של האגרה תשולם לפי סכום התביעה ביום הגשתה או לאחר הקטנתה על-ידי בית המשפט או התובע ובאופן שסכום המחצית הראשונה והשנייה של האגרה לא יעלה על סך 2.5% משווי התביעה המתוקנת נשוא התביעה המתבררת על ידי בית המשפט בהבאת עדים וראיות.
- שנית: לבטל את תקנה 2 המפקיעה את סמכות בית המשפט לדון בתביעה ללא תשלום אגרה באופן שתסמיכו לדון בה במקביל לברור נושא האגרה.
- שלישית: להסמיך את בית המשפט להפחית את האגרה כולה או מקצתה או לדחותה לאחר שדן בתיק ובדק את סיכוייו לחייב את הנתבע לשלם את אגרת התביעה או לדחות את הקביעה בדבר חיוב באגרה לסוף ההליך.
- רביעית: לקבוע כי בית המשפט מוסמך להחזיר את האגרה במולאה או בחלקה במקרים שבהם הסכימו הצדדים למתן פסק דין בדרך הפשרה ובדרך זו קיצרו את ההליך השיפוטי כפי שנקבע לגבי השבת האגרה שתכליתה לתת ביטוי לחיסכון המערכתי בממון ובזמן שיפוטי, וכן עידוד פשרות והסכמות בין בעלי דין, תוך מתן תמריץ להליכים בהסכמה על פני הכרעה שיפוטית לטובת הצדדים עצמם ולטובת הציבור בכללותו.
התקנות אינן כוללות הוראות ביחס להפחתת אגרה ולכן הציע בית המשפט העליון בתיק ברע"א 9493/04 למחוקק לקבוע כי ניתן להשיב את האגרה גם במקרים כאלה.
התיקון האמור יצוק תוכן וייתן משמעות של ממש להצהרת המחוקק כפי שפורשה על-ידי בית המשפט העליון שיש לאזרח העני בישראל זכות יסוד שווה לגישה חופשית לבית המשפט כדי שידון בתביעתו.
היום למעשה זכות זו מוענקת לעשירים בעלי יכולת לממן אגרות והוצאות משפט יקרים. השופטים מעידים על עצמם שהם מקצועיים וחזקה עליהם שידעו, בדיון המקדמי, לאמוד את סיכויי התביעה וכנגזר את גובה האגרה ועל מי להשיתה. בכך ימלא בית המשפט את חובתו לעשות דין וצדק באופן שווה.
לפי המצב כיום מרבית העניים הגיעו למשבר כלכלי בשל אי יכולתם להשיב את כספם עקב הקושי לממן תשלום אגרה. זהו מצב בלתי נסבל מכל בחינה בה בית משפט שולל זכות מהותית ויסודית ומחייב את התערבות הכנסת למען בניית חברה נאורה שוויונית וצודקת.
