בתוך אחד המקלטים לנשים מוכות הפזורים ברחבי הארץ, חוסה אישה צעירה, אימא לילדות קטנות. כמעט מדי יום אנו משוחחות כדי לשמור על גחלת התקווה שלה לבל תכבה.
זוהי גחלת קטנה.
שברירית.
אמיצה.
נחושה.
חשופה לרוחות רעות.
גחלת שנלחמת על קיומה.
יש לה "ימים של: אוּפִים!", והם מלאים בקיטורים ובטענות.
יש לה "ימים של: למה?", והם מלאים בשאלות.
יש לה "ימים של: דווקא!", והם מלאים בהצהרות ובהתרסות.
יש לה "ימים של: סתם", והם מלאים ב... כלום!
"אוף! מתי אני אוכל לצאת מכאן ולהתחיל לבנות את חיי מחדש?" היא שאלה אותי השבוע.
"את כבר בונה את חייך מחדש", עניתי לה. "עצם המעבר למקלט וסיום האלימות כלפייך זה הצעד הראשון בכיוון הנכון, אבן הפינה בחייך החדשים".
שמעתי אותה מחייכת מעברו של הקו.
אחר כך שמעתי... "אוף!"
"אז מה את מעדיפה?", שאלתי, "ימים של אוּף!, או ימים של למה?"
"למה?", היא שאלה.
"כי אני אישית מעדיפה ימים של אוף!" עניתי. "לימים של "למה?" אין תכלית מהסיבה שאין להם תשובה. אין לנו תשובה לתכלית קיומנו, אין לנו תשובה ללָמה נברא העולם? וגם אם תהיה לנו התשובה לכך תבוא בעקבותיה שאלת לָמה חדשה וכך הלאה.
לעומתם לימים של אוף! יש תכלית, ראי:
א. לאחר שהצטברו בחייך הרבה רגעים של "אוף!", החלטת לעשות מעשה וברחת למקלט לנשים מוכות.
ב. מאז אומנם לא הפסקת להגיד: אוף! אך לפחות "מותר" לך לומר זאת בקול רם מבלי לחשוש לגורלך.
ג. שלב ה-"אוף!" הוא רק שלב ביניים, בדרך לשלב ה-"יש!" שגם הוא בוודאי עוד יגיע.
"את רצינית?" היא הפסיקה אותי. "יש דבר כזה... "יש!"?
"בוודאי שיש!"
"אוף!" היא נאנחה שוב.
"דווקא היום הזה הוא יום של "יש!", אמרתי לה, ו"הנה לך שתי סיבות טובות", ובהמשך הסברתי בערך כך:
בעיתונות של יום שני, 27.06.05 מצאתי שתי כתבות בנושאי משפט פלילי שנותנים סיבות להתעודד:
1. בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון מביא הכותב, נוה יוסף, (פורסם באתר Nfc) ציטוט מדבריו של השופט סלים ג'ובראן שמעיד על גישה בכיוון הרצוי: לא עוד הגישה המגוננת והמרחמת על העבריין, אלא גישה שמטילה עליו את מלוא האחריות למעשיו גם אם מדובר ב"אי שפיות זמנית".
טענת ה"אי שפיות הזמנית" היא טענה שיש בכוחה לשחרר אדם שרצח מאחריות למעשיו ובהתאם גם מעונש כבד. זוהי טענה מסוכנת מאוד שגורמת לזילות בחיי האדם ופוגעת בזכויות הפרט.
טענה זו מעוגנת בחוק:
על-פי סעיף 34ח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אדם לא ישא באחריות פלילית למעשה אם עשה אותו בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי או שהיה חסר יכולת של ממש.
והנה בא השופט סלים ג'ובראן, שופט בית המשפט העליון ופוסק כי אדם יכול להכניס את עצמו למצב שיוביל אותו להפרעה נפשית ובמצב שכזה אין בית המשפט צריך להתחשב במצבו של האדם.
הרקע:
שולה עמר ז"ל נרצחה בשנת 2002 על-ידי חברה לחיים, אברהם זריאן. הרקע למעשה היה קנאתו לה וטענתו כי היא מתרועעת עם גברים אחרים.
מכתב האישום עולה, כי היא נרצחה בדקירות סכין רבות בביטנה ובחזה, כשהוא צועק לעברה: "את ביקשת את זה". שני ילדיה של הנרצחת, בן ובת היו בבית באותה שעה והיו עדים למתרחש. מאוחר יותר, באותו היום, היא נפטרה.
זריאן טען כי עמר קינטרה אותו (התגרות בטרם ביצוע הרצח) לפני שתקף אותה וטען כי הוא סבל ממחלת נפש או הפרעה נפשית קשה בשעת ביצוע הרצח.
השופט ג'ובראן כאמור לא הסתפק בדחיית טענותיו של זריאן, והוסיף, בהערת אגב, את הדברים הללו המובאים כלשונם מהכרעת הדין:
"למעלה מן הנדרש יוער, כי אף אם יוכח כי המערער סבל מהפרעה נפשית חמורה, עדיין נתון לבית-המשפט שיקול דעת, כאמור לעיל, ליתן משקל הולם לשאלה אם המערער "הכניס את עצמו" לנסיבות שהולידו אצלו אותה הפרעה נפשית חמורה. מסקנתי לעניין הקנטור היתה כמסקנת בית-המשפט המחוזי, כי זה היה הקנטור העצמי שהמערער הפנה עוד ועוד כלפי עצמו, כאילו ביקש לעורר את עצביו. משקבעתי כי עורר את עצביו בעצמו, קבעתי כי המערער הכניס את עצמו למצב הזה. מקרהו של המערער איננו נמנה על אותם מקרים שהמצדיקים הפחתה בעונש".
אני מקבלת בברכה רבה את גישתו החכמה של השופט ג'ובראן שמביא תשובה הולמת לטענת ה"אי שפיות זמנית" ומשיב לה באותה השפה: "אתה זה שהכנסת את עצמך למצב של אי שפיות זמנית".
יש!
2. המקרה השני שיובא מעלה על נס את התנהגות הקורבנות אשר לא שומרים על שתיקה, לא מפחדים להתלונן במשטרה ולא חוששים מלעמוד בבית המשפט ולהעיד אל מול התוקף.
הכתוב להלן לקוח מתוך Ynet, מכתבתו של אחיה ראב"ד.
"לעו"ד עירין ענבר-אייזינגר, התובעת במשפטו של "אנס המדרגות" (איגור אנטיפקה, ט.ר), שנידון ל-31 שנות מאסר, יש רק מילים טובות לומר על קורבנות האונס. "המתלוננות הגיעו באומץ רב למשטרה להגיש תלונה ומסרו עדות, עמדו מול האנס ומול השופטים במעמד לא קל, ושיחזרו את החוויה הנוראה הזו. צריך ללמוד מהן שלחימה בפשיעה אפשר לעשות רק בדרך זו... זה לקח מאוד חשוב... הדבר תקף במיוחד לגבי המתלוננות שלא נאנסו, אלא רק הותקפו והצליחו להניס את האנס. מבחינתן היה הרבה יותר קל לשכוח מכל העניין ולא ללכת למשטרה. אבל גם הן לא ויתרו, וגם במעשים לכאורה קלים יותר, הלכו למשטרה ואחר כך לבית המשפט להעיד, זה הוכיח את עצמו בסופו של דבר... המסר השני הוא שעבירות אינוס הן בראש ובראשונה עבירות של אלימות חמורה. בפסק הדין הזה, בית המשפט התווה מדיניות וקבע רף ענישה חמור מאוד, וגם זה מסר לחברה: בעבירות אלימות חמורות אנחנו ננקוט יד קשה, ונמצה את הדין עם העבריינות."
בפסק הדין השני אנו עדים לשינוי מבורך בגישתם של הקורבנות למצבם: מגישה פסיבית - לאקטיבית, מעמדה של חוסר אונים לעמדה זקופה, אמיצה ולוחמת.
כך צריך להתנהל מאבקם הקשה של הקורבנות באלימות, מאבק שהוא של כלל החברה - על קיומה.
יש!