אם מישהו מבקש הגיון בהפקרת גבולה הדרומי של ישראל, הרי לו הגיון. אין מדובר בהגיון ביטחוני או כלכלי. אין כאן הגיון חברתי או דמוגרפי. לשווא יוגיע מוחו זה המבקש כל אלו. מדובר בדפוס פעולה היסטורי אשר כמו חייב לחזור על עצמו מאז נעקרנו בכח מעל אדמתנו בידי הרומאים.
בראשונה נעקרה מלכות ישראל ועדיין מלכות יהודה קיימת. אח"כ הוגלתה גולת יהודה ועדיין דלת העם בארצם. אך משבא טיטוס הרשע, החריב את ארצנו והגלה את עמנו אל ארצות נכר, שוב אין לנו לא זכויות ולא אדמה.
לעיתים נדמה, למשך זמן קצר, כי הכל נחלת העבר, כי שתינו כבר עד תומה את כוס התרעלה, כי הכל הסתיים זה מכבר. יהודים מוזמנים ע"י מלך פולין להתיישב בארצו לאחר הפוגרומים בגרמניה במאה ה-11. יהודים נהנים מאמנסיפציה ומשיוויון זכויות באירופה במאה ה-19. יהודים מקימים מדינה בטוחה משל עצמם במאה ה-20 למנינם.
אולם האשליה אינה מאריכה ימים. המסך מוסר והדרישה ההסטורית האולטימטיבית "צאו מאיתנו וקחו עמכם את מתיכם" שבה ומופיעה.
ליהודים אין זכויות, אין אדמה, אין ביטחון. כך הוא הדבר מקדמת-דנא ומוכרח הוא לחזור על עצמו שוב ושוב. תמימים היינו כשחשבנו כי "שבו בנים לגבולם".
כמו קללה רודפת אותנו הברכה העתיקה "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי". גרים ותושבים ולא בעלי הקרקע. שוב אנו אורזים את חפצינו.
אני מסתכל אחורה במרוצת הדורות ורואה את אחיי ואחיותי עולים לאוניות בספרד. חלקם שמים יעדם לצפון אפריקה, חלקם לפורטוגל השכנה לארבע שנים של אשלייה עד שיגורשו גם משם. חלקם עולים לארץ ישראל, לחזק שם את הקהילה היהודית בעזה.
יהודי מבוגר אני רואה, שמעט חפציו שהתירו לו לקחת צרורים על גבו. "שלום לך דון יצחק אברבנאל". "שלום לך אב עתיק." והוא מיסב את ראשו לעברי, מתבונן שנים קדימה בעיניו הלאות והעצובות ושואל אותי, "גם אתם?". "כן, דון אברבנאל, גם אנחנו". "מי מגרש אתכם?" הוא שואל אותי ממרחק השנים. "מי מגרש אתכם?". ואני משפיל את מבטי ואיני משיב. ובאמת היאך אוכל להשיב?
מה אומר לאבותי הקדמונים? מי מגרש אותי ואת ילדי?
האם אומר להם שמלך יהודי גזר עלינו גזירותיו?
שחיילים יהודים ושוטרים עבריים הם המגרשים?
ואני שותק אל נוכח הציות העיוור.
"מי מגרש אתכם?" הוא שב ושואל ואני איני עונה.
חיילי המלך פרדיננד כבר מתרגזים ומתחילים להאיץ בו בקתות רוביהם. "זוז כבר יהודי, לך לך באשר תלך, רק לא בינותינו, לא כאן".
"מי מגרש אתכם?" שואל פליט יהודי שאשתו וארבעת בנותיה נרצחו ע"י הקוזקים של חמליניצקי ועתה הוא שם פעמיו להולנד השכנה.
ואני שותק, כובש את מבטי.
מעדיף אני לשתוק ולא לגלות דבר לאבות אבותי.
"מדוע מגרשים אותך?" משנה אותו יהודי את שאלתו.
"ומדוע רצחו את כל משפחתך?" אני משיב בשאלה.
"אני צלבתי את ישו".
ו"אני הוא מקור הרשע העולמי" אומר לי סבא-רבה שלי רגע לפני שנכנס לכבשן באוושויץ.
"אני אפיתי מצות מדם של ילד נוצרי", קורא אלי יהודי אחר מבית הקברות שבאוקראינה.
ו"אתה?", שואלת ילדה יתומה מפולין? "מה עשית אתה?".
"אני כובש". אני משיב. "אין לי אדמה וארץ ובכל מקום אליו אלך, אני זר ומנוכר וכובש וגוזל."
ואני מתבונן באחיי בני דורי המתמוגגים מנחת ואינם מבינים כי גם עליהם לא תפסח כוס התרעלה וגם אליהם תגיע הרעה. אני מתבונן ביהודי הגליל והנגב וביהודי המרכז, ותמה מדוע לא החלו גם הם לארוז חפציהם.
זהו כח החזק יותר מכולנו. זהו דפוס היסטורי השב על עצמו כל כמה שנים ואין לבקש לו כל הגיון או סיבה.
"מי מגרש אתכם?" מתעקש דון אברבנאל וכמעט מושלך הימה בידי חיילי איזבאלה.
ומה אשיב לדון אברבנאל? מה אשיב לו?
האם גם את הדבר האחרון שעוד נותר לו אגזול ממנו? האם גם את התקווה אטול ממנו?
האמנם אין הוא רשאי להאמין כי יבוא יום והכל ישתנה?
ואני שותק, מרכין את ראשי ואיני משיב לו דבר.
