איש אינו יודע בוודאות מתי נכחדו הדינוזאורים מעל פני כדור הארץ ועברו לעולם שכולו טוב, אולם בדבר אחד אין המדענים חלוקים בדעתם: הרבה לפני שעת המוות המעשית כבר היו קיימים התנאים שהכתיבו את החיסול הוודאי. כלומר: הדינוזאורים מתו למעשה בזמן שהם עצמם עדיין לא ידעו זאת.
גם כיום קיימים בעולם דינוזאורים שגורלם נחרץ לכאורה, בהבדל אחד: עכשיו עדיין אפשר לנסות ולהעביר את רוע הגזירה שעלולה לשנות לחלוטין את פני העולם שבו אנו חיים. והדינוזאורים שבהם מדובר הם בנקים.
לכאורה, מה יש לך דבר בטוח יותר מן הבנק? בנק פירושו מעין רישיון להדפיס כסף, גם ביום וגם בלילה, כל ימות השנה, גם כשהבנק סגור. הוא קונה כסף בזול ומוכר אותו ביוקר, גובה עמלה על כל נשימה ובקיצור: ממש קופה רושמת. בנוסף, קיימת גם, לכאורה לפחות, עוד חגורת ביטחון השומרת על שלמות הבנק ופעילותו התקינה - המפקח על הבנקים. אבל אז, דווקא בשעת השלווה הגדולה ביותר, נוחת מן השמים אסטרואיד קטן וקטלני ומוכיח שביטחון ביציבות הבנקאית כלל אינו ודאי.
עובדה: בנק אחד קטן, "הבנק למסחר" שמו בישראל, נעלם מן העולם בקול גניבה רמה, ורבע מיליארד ש"ח נעלמו כלא היו מכיסו של ציבור המפקידים.
אפשר לבוא ולהסביר כי המדובר באירוע חריג, אבל כל מי שמכיר את ההיסטוריה הקצרה של המערכת הבנקאים בישראל יכול ודאי לזכור כי כבר היו דברים מעולם שאיש כנראה לא למד מהם דבר. למשל: בנק פויכטוונגר ובנק צפון-אמריקה. ועל כן ראוי כיום, יותר מתמיד, לשאול סוף סוף את השאלה הבלתי נמנעת: אם באזובי הקיר נפלה השלהבת מתי היא תגיע גם לארזים. מתי, לא אם. וכל מי שעיניו בראשו חייב לדעת את העובדות ואת מהות האיום הטמון בהן.
בנקים נוהגים להלוות כספים, ובדרך כלל הם מלווים למי שיש לו ולא למי שאין לו. מי שאין לו כסף נדרש - כדי לקבל כסף - לעבור מסלול לא פשוט של התחייבויות, שיעבודים וביטחונות ממשיים. ואילו מי שיש לו, והרבה, מי שהוא חבר של הבנק, מקורב אליו, מכיר מקרוב את הנהלתו, יכול לקבל אשראים שבעיני האדם הקטן הם פשוט "אסטרונומיים".
והביטחונות? מניות של החברה המקבלת את המזומן או את האשראי, ואולי מעט נכסים שלא ברור מה תהיה תמורתם הריאלית בעת שיועמדו למימוש. אבל כיוון שמדובר ב"מקורב" שלכאורה אפשר לסמוך עליו, מעניקים לו אשראי והוא יכול לבוא ולומר: אשראי וטוב לי.
כך העמידה בשנים האחרונות המערכת הבנקאים בישראל אשראי בהיקפים מצטברים של מיליארדים רבים ללקוחות "מובחרים", ואף סייעה להם להשתלט על עוד ועוד חברות ענק. כך זה קרה בתחום הנדל"ן, בתחום התקשורת, בתחום התיירות, בתחום ההשקעות והרכישות הממונפות - ומה לא. לא הציבור העסקי הרחב קיבל את האשראי לפיתוח עסקיו, ליצירת מקומות עבודה חדשים ולהאצת הצמיחה. מי שקיבל את הנתח השמן של האשראי היו החברים, המקורבים והשותפים.
אולם דווקא בשיטת האשראי למקורבים, קיימת סכנה המוגדרת כ"לפיתת הנמר". כי מי תלוי במי יותר: הבנק בלווה או הלווה בבנק, האדם הלופת את הנמר בכל כוחו או הנמר ששיניו הרצחניות יכולות לחסל את הלופת.
זה הזמן וזה המקום לשאול את השאלה החמורה שאיש אינו שואל בגלוי, גם לא המפקח על הבנקים: מה יקרה אם יחליטו הבנקים, מטעמים של התנהגות אחראית שמטרתה למנוע סיכונים מיותרים, לבקש מן הלווים הגדולים לפרוע מיידית את ההלוואות שנטלו. ברור שבתרחיש כזה הלווים לא יוכלו להחזיר, יכריזו על עצמם כפושטי רגל, והבנקים יתמוטטו.
כהגנה מפני שואה כלכלית מן הסוג הזה בחרו הבנקים בדרך הקלה, אך המסוכנת. הם ממשיכים להעניק אשראי. עוד ועוד. בעיקר למקורבים הגדולים. לא לציבור הרחב. ומדי יום ביומו הולכת הסכנה ומתעצמת.
זה הזמן שבו חייבים הפקידים, נאמניה של המדינה, להפעיל את סמכותם ולהגן על הציבור מהסכנה של התמוטטות כלכלית. זה הזמן שהמפקח על הבנקים, הנוכחי או זה שיבוא במקומו, חייב לומר את דברו בקול רם וברור: לא עוד.
חובתם של המפקח וגם של נגיד בנק ישראל הממונה עליו, להיכנס מיידית למערכות הבנקאיות, לבדוק נקודתית את כל מסגרות האשראי ללווים הגדולים, לברר אם הביטחונות שהם מעמידים ריאליים או שכולם "בועה אחת גדולה", וגם לבחון את תנאי החזר ההלוואות ואם אכן הלווים עומדים בתנאים שנקבעו. כל חריגה - הן בתשלומי הריבית הן בהחזרי הקרן - מחייבת לנקוט פעולה מיידית נגד הבנק המלווה. עדיפה התמוטטות מבוקרת אחת או שתיים של לווה ענק מאשר קריסה מקיפה במערכת הבנקאית שהיא הדלק המניע את כל הכלכלה. שהיא המערכת המאפשרת את הקיום.
