במאמרי, שהתפרסם באתר זה, תיארתי כיצד הפכו הסקרים כלי להחלפת דעת הקהל. אין צורך במשאל עם ואין צורך בבחירות, כיוון שיש סקרים אשר יגידו לנו מה חושב הציבור. העובדה שמדגם הטלוויזיה של רשות השידור בבחירות האחרונות טעה בלמעלה מ-40 אחוזים היא חסרת חשיבות.
גם הרשות השופטת מצאה דרך להחליף את העם. הדבר מתבטא בביטול החלטות של הכנסת כדבר שבשיגרה (כך למשל קביעת תוואי הגדר) ובעיקר ב"פרשנות משפטית ראויה". כבוד המלך ברק קבע נורמה משפטית, לפיה לשון החוק וכוונת המחוקק הינם חסרי משמעות. הדברים נאמרים בלשון יפה ומרשימה אולם משמעותם מפחידה. במקום כוונת המחוקק יש "הנחות יסוד שחזקה על כל מחוקק במדינה דמוקרטית שהוא מתכוון אליהם". "אני עוסק באנליזה של החוק ולא בפסיכואנליזה של המחוקק", אומר זה שאין להרהר אחריו.
נתבונן רגע בעיתונות החופשית בארצנו. הממסד השמאלני סגר את ערוץ 7 בתואנות שונות. אמצעי התקשורת בארץ (הכוונה לאותן שלוש משפחות) מאמינים בכל ליבם בזכות הציבור לדעת את הדברים הנכונים.
כדוגמה ניקח מאורע שהתרחש מזמן, אולם מבליט זאת היטב. לפני כשבע שנים קיימו החרדים הפגנת ענק מול בית המשפט העליון. בחינה של גליון מעריב שהתפרסם למחרת ושהוקדש רובו ככולו להפגנה, תראה כי למרות ריבוי הכותבים הופיעה בכל הגליון דיעה אחת בלבד! מכל הכותבים הרבים לא נמצא אפילו אחד שתמך בעמדת המפגינים. קשת הדיעות המגוונת נעה בין התנגדות מוחלטת לשינאה גלויה למפגינים. חישבו על כך, מדובר בקרוב לחצי מיליון מפגינים. כ-10% מאוכלוסיית המדינה דאז ואין בגיליון אפילו דעה אחת המייצגת אותם! בגלי צה"ל כינו את ההפגנה כהפגנת "אויבי הדמוקרטיה". בערוץ הממלכתי האריכו לתאר את הפגנת הנגד המרשימה של "אוהבי הדמוקרטיה", למרות שלא היו שם אפילו אחוז אחד מכמות המפגינים בהפגנה האמיתית.
אם נחזור לימינו, ירון לונדון ומאמר מערכת ב walla, יכולים לקרוא בגלוי לאלימות רצחנית נגד החוסמים. אין להם ממה לחשוש, הזרוע האחרת של אותו ממסד לעולם לא תפעל נגדם. אותה זרוע שהורתה לסגור את כל התלונות נגד המסיתים לסרבנות משמאל היא שיזמה חקירה נמרצת של כל מעודדי הסרבנות מימין. הפרקליטות יכולה לסמוך על החיפוי התקשורתי והתקשורת יכולה לסמוך על החיפוי המשפטי.
הצעת חוק המלמדת רבות אודות פרצופה האמיתי של פרקליטות המדינה הינה הצעת חוק פינוי-פיצוי (לפני התיקונים שהוכנסו בה בכנסת). חוץ מהיתר חוקי לאונס היה שם הכל.
זכורה האמירה המפורסמת של כבוד שופטת העליון ירום הודה, הדוכסית דורית-פון-ביניש באחת המסיבות של פרקליטות המדינה: "נמצאים כאן אנשים החולקים ערכים משותפים". לגמרי במקרה, הדוכסית ביניש וליידי ארבל הינן חברות קרובות מאוד. לגמרי במקרה הילדים של המלך אהרן ברק התמחו אצל הברונית אילה פרוקצ'יה, השופטת אף היא ב"עליון". "ערכים משותפים" זהו שם הקוד של הממסד השולט.
היוע"מ לממשלה הפך עולמות כדי למנוע ממפגינות צעירות להיבחן במעצר, למרות שזוהי הנורמה הקיימת כיום, ולמרות שלא היה לו כל ביסוס חוקי לצעד זה. הנימוק בו השתמש היה "שאין זה ראוי". זהו אותו האיש אשר כל הזמן מסביר לנו שאין הוא פועל נגד שרון, כיוון שתחום הנורמות הציבוריות והממשל התקין והראוי אינם התחום הפלילי, ומן הראוי שיועמ"ש ייצמד לחוק. סר מזוז הכריז בכינוס של פרקליטות המדינה על כוונתו למנוע מהן להיבחן. די היה לשמוע את מחיאות הכפיים הסוערות בקהל המשתתפים כדי להבין היטב "ערכים משותפים" מהם.
הסקרים מחליפים את העם, בית המשפט את המחוקק, לתקשורת נותר התפקיד הקל יותר – למכור זאת לציבור קורבנות השלום. אותם יצורים טיפשים ועוורים אשר כל יעודם הוא לשלם מיסים ולממן את ישום אותם "ערכים משותפים".
שיעור ההשתתפות בבחירות במערכות הבחירות האחרונות הולך ויורד כל הזמן. כנראה שאנשים מבינים שהבחירה "מי" יבצע את ההינתקות איננה באמת זכות בחירה.
תופעה זו מדאיגה מעט את היפים והאמיצים. בכל זאת, אשליה של דמוקרטיה יש לשמר. כיצד, אם כן, נלחמים בהכרה ההולכת ומחלחלת בציבור הבוחרים כי אין לקולם כל ערך?
הרוזן חשין אמר בוועדת הכנסת כי "יש לחוקק חוק אשר יאלץ את כל בעלי זכות הבחירה להגיע להצביע". יש להניח כי אם זה תלוי בפון חשין, החוק גם יחייב את אותם בעלי זכות בחירה עבור מי להצביע. מן הסתם יהיה זה המועמד אשר "חזקה על כל אזרח במדינה דמוקרטית שהוא תומך בו".
