כך חולפת תהילת העבר של הקיבוצים. על אף העובדה שהיו רק אחוזים בודדים מאוכלוסיית המדינה-שבדרך, נחשבו הקיבוצניקים למיטב הנוער, לעמוד האש ההולך לפני המחנה, לסמל של תפיסת העולם הסוציאליסטית המציבה את טובת הכלל לפני טובת הפרט, המפעילה את העזרה ההדדית בין הקהילות הקיבוציות, אך בו בזמן גם דואגת לקיומו של כל פרט על בסיס ההסכמה הקובעת, כי "כל אחד עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו".
למרבה הצער, הימים האידיליים האלה לא ישובו עוד. הקיבוצים כבר אינם מסכימים להיות ערבים זה לזה. פרט ליוצאים מן הכלל ששפר מזלם, בקושי מסוגלים קיבוצים רבים לדאוג למחיית החברים, שלא לדבר על כך שלא תמיד הם מסוגלים לערוב אפילו לעצמם ולקיומם. אם יש בקיבוצים אנשים שעודם מדברים על "חלוציות", "הגשמה", "שליחות לאומית" ועוד כיוצא באלה סיסמאות שאבד עליהן הכלח בחברה החומרנית הישראלית - הרי אלה יוצאי הדופן או הזקנים שעתידם כבר מאחוריהם.
כפועל יוצא מן המצוקה הכלכלית גם תדמית הקיבוצים כבר איננה מה שהיתה. היום זה כבר לא כבוד גדול להיות קיבצוניק, בשעה שדור הצעירים מחפש את עתידו בעיר הגדולה, ובשעה שרבים מן הקיבוצים ניצבים ממש על סף פשיטת רגל ותושביהם חיים מתחת לקו העוני, על סף הרעב.
מה מקור השבר הזה? האם הוא נובע ממשגה אידיאולוגי, מהערכות כלכליות שגויות, מניהול עסקי כושל, מהימורים במניות הבורסה לפני מפולת הבנקים, או אולי רק מעייפות החומר האנושי ואובדן האמונה בצידקת הדרך? כנראה שהשבר נבע משילוב של כל הגורמים.
למי ששכח ראוי להזכיר: "הסדר הקיבוצים" הראשון ו"ההסדר המשלים" - הסדרים חוזיים שנכרתו באמצע שנות ה-90' בין התנועות הקיבוציות לבין ממשלת ישראל והבנקים הגדולים - נועדו למנוע את קריסת ההתיישבות הקיבוצית העובדת ולאפשר לה להתקיים, אף אם בדוחק מסויים, עד שיגיע אל סיומו מועד תשלום כל חובותיהם. ההסדרים האלה יצרו למעשה מסגרת פיננסית, בערבות המדינה, שלפיה הפכו הבנקים הגדולים את חובות הקיבוצים שהגיעו למיליארדי שקלים, לאשראי בתנאי החזר שנפרסו על פני עשרות שנים, ושעל פי הערכות כלכלנים מומחים היו בגדר היכולת הפיננסית של הקיבוצים, קיבוץ והסדרו הייחודי, הנשען על "יכולת ההחזר" הייחודית שלו.
למרבה ביש המזל נקבעה יכולת החזר זו על-פי תחזיות שהיו מבוססות על הנחות יסוד שלא יכלו לצפות את המציאות הכלכלית החמורה שנוצרה בישראל, מציאות של מיתון רב-שנתי מעמיק והולך בשילוב מלחמת טרור מתמשכת, שבעקבותיהם קרסו ענפי כלכלה שלמים.
למשל: המיתון בנדל"ן הקיים מזה כשבע שנים חיסל אט אט ובשיטתיות מפעלים קיבוציים שעסקו בייצור רכיבי בנייה; אימת מלחמת המתאבדים חיסלה את ענף התיירות - פנים וחוץ - שקיבוצים רבים השקיעו בו את מיטב כספם שמקורו באשראי בנקאי; התוצאה הבלתי נמנעת: קיבוצים שנשענו ביכולת ייצור הכנסותיהם על ענפי הנדל"ן והתיירות לא יכלו לעמוד בהחזרים שעליהם התחייבו לבנקים. בעקבות כך תפחו החובות והרקיעו לשחקים ובחלק מן הקיבוצים אף נדרשו הסדרי פריסה חדשים. בהיעדר הכנסות מפעילויות עסקיות נאלצו הקיבוצים לקצץ באורח דראסטי את האמצעים והתקציבים שהעמידו לרשות החברים, לצמצם מאד את רמת הקיום והשירותים העומדים לרשות החברה הקיבוצית ולא פעם אף נגזר עליהם, בכורח הנסיבות הכלכליות החמורות, להוריד עד למינימום את כמות המזון ואף את טיבו. במספר קיבוצים, שהיו פעם שם דבר, נאלצו הבנקים למנות מקצוען חיצוני שבידיו הסמכויות המוחלטות לניהול חיי היום יום. קיבוצים אחדים אף הגיעו אל סף קריסה כלכלית ולמעשה חדלו להתקיים כיחידה הנושאת את עצמה.
ברור שבתנאים כאלה לא יכלו הקיבוצים הפגועים להבטיח את אפשרויות הקיום העתידיות של החברים הוותיקים שנותרו ללא כל זכויות פנסיוניות. לעומת זאת, קיבוצים ששפר מזלם, ומרחב המשבצת הקרקעית שלהם השתרע על פני אזורי ביקוש נדל"ניים במרכז הארץ, לא זו בלבד שיכלו להבטיח את עתיד חבריהם, אלא אף הפכו ליזמי נדל"ן עשירים. לצערם הרב של קיבוצי המצוקה העניים, דאגו הקיבוצים העשירים לשמור לעצמם בלבד את העושר הזה, הפוטנציאלי והמעשי כאחד, תוך הינתקות מכוונת מרעיון היסוד של העזרה ההדדית.
כתוצאה ישירה מהתפתחויות כלכליות אלה נוצרו בקיבוצים מעמדות מועדפים בצד מעמדות נחותים. ממש כמו בחברה הקפיטליסטית. מעמד של אלה שיש להם והם רואים ברכה בעמלם, מעמד של אלה שיש להם מעט מאוד והם חיים כמעט מן היד אל הפה, ומעמד של אלה שכלל אין להם ובעצם אי אפשר לומר שהם חיים, כי בסך הכל הם מתקיימים, וגם זאת מתחת לקו העוני.
סוף דבר: לא עוד עזרה הדדית. במלחמת הקיום הכלכלית האכזרית רק החזקים שורדים. מעתה השתנו תנאי המשחק: צורך הקיום וצבירת העושר קודמים לאידיאולוגיות שהלכו לעולמן.
