לפני ששואלים "מה הפתרון" כדאי לברר "מה הבעיה", ובעיקר האם זאת אכן הבעיה המרכזית, המהותית, או שהיא משנית ותוצאה של בעיה אחרת, או בכלל בעיה שולית או פיקטיבית.
לדוגמה: אם נגדיר את הבעיה כ"כיבוש", יש לשאול מה קדם ל"כיבוש", מה הייתה האלטרנטיבה (אולי להיכבש ולהישחט?), ובעיקר מדוע נוח לנו להתמקד בפן הזה של הסכסוך: האם הסיבה היא שכך אפשר להגדיר פיתרון פשוט ומיידי לכאורה, ממש כמו בסרט הוליוודי?
אך אם הבעיה האמיתית היא סכסוך עם תרבות שאיננה שוחרת שלום, נאלץ להתמודד עם התובנה שכל ניסיון לרצות את האויב, הוא ההיפך מפתרון, ומוביל להידרדרות נוספת. זאת מכיוון שאין מכנה משותף ערכי מינימלי הנחוץ לפתרון של שלום: מי שמוכן להתאבד בשביל 72 בתולות בגן עדן, לא ממש אוהב את החיים.
שפיטת האינטרס של הצד השני דרך העיניים שלנו היא גישה מוטעית ביסודה, ונובעת מחוסר הבנה כי הצד השני מנציח ומחריף את הבעיה בהתמדה ובמכוון, מתוך נחישות שלא להביא לפתרון של חיים בדו קיום.
מסקנה: הסכסוך הוא תרבותי ולא טריטוריאלי. אילו רצו מדינה פלשתינית, כבר מזמן הייתה להם. היעד של האויב היה ונשאר השמדת ישראל. זאת לא השערה: תקשיבו לחינוך שהם נותנים בבתי הספר שלהם.
אפילו אם יש בצד הערבי גם אנשים שרוצים לחיות בשלום, אין להם אפשרות מעשית להתגבר על מורשתם התרבותית הקיצונית, שאנו מטפחים ע"י כניעה במסווה של "שלום". לא תראה תנועה דומה ל"שלום עכשיו" בעולם הערבי, הגדול פי שתיים מאירופה, ולא תמצא ערבי אחד שיהיה מוכן לפנות את ביתו למען השלום.
גם אם כבר היו יחסי שלום אמיתיים בין אירן לישראל, בתקופת השאח, הם התמוטטו לפתע עם ההקצנה האיסלאמית והמהפכה של חומייני. מישהו זוכר את השלום הזה? אפילו תקופה זמנית של שלום עלולה לחלוף, ולכן צריך לחשוב לטווח הרחוק וגם על תרחישים שונים. אין ואקום בטבע: אם נצא מיש"ע יהגרו לשם מיליוני שאהידים שימררו לנו את החיים ("ג'יהאד של שלום", זוכרים?). לתשומת לב מי שהמאזן הדמוגראפי בראש מעייניו: "פתרון" של בריחה מהשטח יכניס אותנו לצרה צרורה פי כמה, ואולי אף לתבוסה.
האם אשמע לרופא שטעה באבחנה והטיפול שהציע הרע את מצבי? האם אמשיך להקשיב ליועץ פיננסי שגרם לי הפסדים במשך 12 שנים? אולי יש מקום לחשוב שמשהו לקוי בתפיסת המציאות שלו, והנחות היסוד שלו פגומות. אם כל תחזיות השמאל התבדו ("מזרח תיכון חדש") זהו סימן ברור מה איננו הפתרון, ולמי אסור להקשיב: לפיכך כל רעיון ועצה הבאים מאותו קו מחשבה קלוקל, ראויים לדחייה: פג תוקפם.
השמאל מתריס בשחצנות "מה הפתרון", כאילו יש פתרון באמתחתו, ואפילו מייד, ממש עכשיו. אתם זוכרים את "חלון ההזדמנויות"... האם יש מישהו שרוצה לקפוץ מהחלון הזה שוב?
בשורה התחתונה, מבחן התוצאה הוא הקובע: אלפי "קורבנות שלום", כלכלה במשבר, ופחד מכרסם בלבבות. ה"פתרון" של השמאל הסתבר כמלכודת מוות אכזרית וערמומית, שהתמסרנו אליה בכל לב. כמו הכלב בניסוי המפורסם של פבלוב, כך גם אנו הורגלנו להזיל ריר כשמצלצלת באוזנינו המנטרה "חלום השלום".
ב"שפה" בה מדברים עמים יש חשיבות עליונה לשמירה על אדמה, וגם לכבוד יש ערך הישרדותי ממעלה ראשונה. אם אדם ילך ערום ברחוב, יחשבו שהוא השתגע. כך גם עם שמוותר על אדמה, או מתנהג בצורה בזויה (כמו החרבת ישובים שלו עצמו) מכריז בגלוי על נטיותיו האובדניות. אין התנהגות חולנית יותר מאשר מציאת תירוצים להצדקת האויב הטובח בך. אין דבר יותר מגעיל מלנסות להבין (לכאורה) את הצד השני, המצהיר בגלוי על צימאונו לדמך. ואין הזמנה מפתה יותר מזו לתוקפנות כלפיך, כי על סמרטוט דורכים!
הביטוי "יש מחיר לשלום" הוא תמצית ההתנהגות הדוחה הזו: מי שמוכן לשלם בשביל שיניחו לו, מזמין לחצים וסחטנות. אל יתפלא אם מחיר השלום יעלה בהתמדה, וה"סחורה" לא תסופק. רצינו להיות "עם ככל העמים", אז הבה נלמד מהם שיעור חשוב: מי שמוכן לשלם בשביל שלום, מודה בחולשה, באשמה, ובחוסר הבנה מוחלט של כללי המשחק.
השלום הוא זכותנו הלגיטימית, ומי שמפר אותה - צריך לשלם את מחיר התוקפנות שלו עצמו. כפי שאמר בן-גוריון, כשנדרש לסגת לאחר מלחמת השחרור: "מי שיחזיר את דם בנינו, יקבל את האדמה בחזרה".
אך לב העניין הוא תרבות השקר המסממת אותנו: לכן ראשית הדרך לפתרון תלויה בכך שנפסיק לשקר לעצמנו. עלינו לשאול שאלות אחרות מאלו שהרגילו אותנו אליהן. למשל: למה לא הייתה בעיה להגן על גוש קטיף לפני "אוסלו"? האם עלינו לגרש את היהודים משדרות או נתניה כי קשה להגן עליהן? אולי הבעיה איננה ההתיישבות אלא הסכמי "אוסלו" שהתפוצצו לנו גם במסעדות בתל אביב? וגם: למה אין קשר בין תוצאות הבחירות למדיניות בפועל? מי שולט במוקדי הכוח במדינה במסווה של "דמוקרטיה"? ומה מניע אותו? הייתכן אינטרס משותף לשמאל הקיצוני ולאויב הערבי, שאין דבר בינו ובין "שלום"? שמא הייתה מטרת השמאל הקיצוני (לא הציבור התמים) מלכתחילה חורבן התנחלויות בכל מחיר, לא משנה כמה דם יישפך, בחיפה עפולה וגילה? האם יתכן כי מאחורי הדבקות המשיחית של השמאל הפאנאטי בפסיכוזת ה"שלום", אין דבר מלבד שנאה חסרת מעצורים כלפי כל מי שחושב אחרת?
ומי הרוויח משיווק כל הזדון הזה לציבור התמים, במסווה של "שלום"?
