כדאי להתחיל בתזכורת קצרה. לפני מינויו של מזוז כיועץ משפטי לממשלה, רבים בתקשורת ובקהילה המשפטית יצאו בדברי הלל ושבח, למועמד שהוא עילוי מנתיבות, אדם צנוע, עניו, נחבא אל כלים, אך ידען חריף ואיש המשפט הצרוף.
לאחר שהעז לסגור את "התיק היווני" - השתנה הטון והמוזיקה ועברו לגינויים, וקילוסים, נוסח כשלון משפטי, לא מתאים לתפקיד, יועץ אישי של משפ' שרון - ובמיוחד יצא הכעס על שהעז לסגור תיק, שהתקשורת, חלק מהמומחים והפוליטיקאים האמינו שבכך ניתן להפיל את שרון. היועץ מוכיח לאט אבל בטוח, שהקונספציה המשפטית שלו עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד, פועלת והוא דבק בעקרונותיה. תפישה זו אומרת בפשטות - שכתב אישום מוגש רק אם יש סבירות גבוהה להרשעה. כלומר: שיש תיק מבוסס, ראיות חזקות חד-משמעיות, המצביעות על אשמה ויכולת הרשעה.
גישה זו שהיא שונה מהקונספציה שהיתה נהוגה בתקופת פרקליטת המדינה עדנה ארבל - לפיה די ב"ראיות לכאורה" - המצביעות על אשמה, להגשת כתב אישום ובמיוחד כשמדובר באישי ציבור - הוכחה כישלון. די אם נזכור את שורת הזיכויים המרשימה של אישי ציבור - שנפלו קורבן לגישה זו. יש להוסיף, כי לשיטה הישנה של ארבל היו תומכים רבים - שהאמינו וביקשו להעביר את ההכרעה לידי בית המשפט - שיהיה המחליט והמכריע הסופי. אבל בית המשפט העליון - בשורה של זיכויים שהביכו את הפרקליטות, לא תמיד באשמתה, קבעה רף ראיות חדש וגבוהה להרשעה של אנשי ציבור ופוליטיקאים והפרקליטות נאלצה להתפשר ולחפש מדיניות חדשה.
את המדיניות החדשה - מייצג מני מזוז - שאומר שרק אם יש סיכויי הרשעה גבוהים - יוגש כתב אישום - שיטה שעומדת בסטנדרטים הגבוהים שהעמיד בית המשפט העליון. יחד עם זאת, כדאי לציין, שחיזוק לעמדת הפרקליטות ויכולת פעולתה וגמישותה - ניתן בפסק הדין בהרכב המורחב והמיוחד, בפרשת שמעון שבס. בית המשפט העליון, קבע בדיון הנוסף, את העקרונות ישנים חדשים לעבירה - של מרמה והפרת אימונים.
וכן את הכללים הרצויים להתנהגות של אנשי ציבור, מנכ"לים במשרדי ממשלה, בכל הנוגע למשרותיהם, כוחם המנהלי והפוליטי, יחסם לקרובי משפחה, חברים, עסקנים ואנשי עסקים. לגבי הטענות של עמרי שרו - שחוק מימון המפלגות והתקנות לאיסוף תרומות וכספים - אינן ישימות והן גזירה שציבור, הפוליטיקאים אינו יכול לעמוד בה - ולא ניתן לתפקד במסגרתו יש מספר תשובות.
א) עקרונית, הוא כנראה צודק - לאור העובדה שכמעט כל המפלגות והמועמדים לראשות מפלגה וממשלה כשלו בהם.
ב) מאחר וזהו החוק המחייב - והוא חל בצורה שוויונית על כולם - אין זה נראה ומכובד שח"כ יטען טענה כזו (למרות שבתקופת העבירה עמרי שרון לא היה ח"כ) - היה לו מספיק זמן ליזום תיקונים לחוק לבד או אם אחרים ממפלגתו ומפלגות אחרות שחושבים כמוהו.
ג) ייתכן, שתיקון החוק - הוא הפתרון ההגיוני שכנראה יעשה בעתיד - אבל עד אז יש לנהוג על-פיו ובמסגרתו.
ד) החומרה שבמעשה עמרי שרון, אינה בחריגה כספית מגבולות שקבע החוק - שהרי במקרה כזה היה מדובר בעבירה על חוק מימון מפלגות בלבד - והעונש הוא קנס כספי בלבד.
ה) חומרת מעשיו של עמרי - גולשים חזק לתחום העבירות הפליליות ובמיוחד זיוף מסמכים, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועדות שקר בפני מבקר המדינה - על עבירות מסוג זה אין סליחה ואין מחילה.
והיה ומזוז יחליט גם להעמיד לדין את השר צחי הנגבי - בעניין המינויים הפוליטיים המאסיביים במשרד לאיכות הסביבה - יש להניח שהשבחים על מזוז ימריאו לשחקים.
לגבי הטענות - שהיועץ היה חייב להימנע מלהצהיר בשלב זה, כאשר החקירה נגד צחי הנגבי רשמית עוד לא הסתיימה - כי כנראה יוגש כתב אישום, יש טעם בדברים. בדרך כלל - אין להצהיר מראש, שיוגש כתב אישום עד אשר החקירה לא מסתיימת במלואה.
אבל, בנסיבות המקרה, כאשר היועץ מזוז מודיע כי העביר את התיק לחקירה, לאחר שהשתכנע שיש בסיס מוצק לביצוע העבירות, כאשר החקירה עומדת לפני סיום, והיא מלווה ומונחית על-ידי היועץ מתחילתה, וכל חומר החקירה גלוי לפניו - אין פגם או פסול בהצהרתו, כי החקירה מובילה לעבר הגשת כתב אישום.
מבחינה ציבורית, טקטית יכול היה היועץ להתאפק עד קבלת החלטה סופית, מבחינה מהותית משפטית אין לכך ערך רב - אם נזכור את הקונספציה המשפטית שלו, כפי שפירטתי לעיל. מכל האמור לעיל, ניתן להתרשם, שהיועץ מגשים את משנתו המשפטית, עליה הצהיר עם כניסתו לתפקיד - ועלינו לברכו ולאחל לו הצלחה.
