פחדנות ומנוסה הן סימני ההיכר של צה"ל. זה החל, כנראה, ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים. הרצון הישראלי לנצח נשבר, ובאיוולתם חושבים הגנרלים שלנו כי יוכלו לכסות בצחצוח מלים על כישלונותיהם הארגוניים והמבצעיים.
מלחמת יום הכיפורים היתה כישלון של כל המערכות בצה"ל. עד היום הצבא לא העז לחקור את הכישלון הזה, שעלה באלפי הרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים. הצבא מפחד שמא תיפתח תיבת פנדורה. לפני כחצי שנה הוא שיגר לכנסת את ראש מחלקת ביטחון מידע שלו, יחד עם סוללה כבדה של פקידים במשרד הביטחון, כדי לסכל אפשרות שאזרחי ישראל ייווכחו עד כמה לא תיפקד צבאנו במלחמת יום הכיפורים באמצעות עיון במסמכים של ועדת אגרנט.
מלחמת יום הכיפורים הוכיחה את הכישלון המוסרי של הפיקוד הבכיר בצה"ל. חיילי המעוזים הופקרו לנפשם, ונפלו בשבי לשווא. פיקוד אחראי לא היה משאירם בקו בר-לב האומלל, ללא הגנה וללא תכלית.
גדוד הטנקים של חיים עדיני הסתער על האויב, וכל אוגדת הפלדה (162) הביטה בחוסר מעש כיצד הושמד באש מצרית, ולא נקפה אצבע לעזרתו. לאחר כמה שעות חזר הסיפור עם גדוד הטנקים של אסף יגורי. לא נחזור על סיפור הפקרת הצנחנים בטרטור 42, הידועה כ"קרב על החווה הסינית".
עשרות צל"שים ועיטורים הוענקו לחיילים ולמפקדים על מעשים שלא היו מעולם בשתי החזיתות של מלחמת יום הכיפורים. הצבא בדה סיפורי קרבות וטווה סיפורי גבורה, כדי לשכנע את הציבור, שהיה ניצחון. ועדת הצל"שים ומפקדת קצין חינוך ראשי היו כלים עיקריים להפצת השקרים הממוסדים הללו.
כעבור כעשור הגיע השפל המוסרי של צה"ל לשיא חדש – בקרב המטומטם על סולטן יעקוב במבצע שלום הגליל. מפקדי צה"ל לא נקפו אצבע לחלץ את גדוד השריון של עירא, שנלכד במארב הסורי. התוצאה – עד היום נותרו שלושה נעדרים מהקרב הזה.
חלף עוד כעשור, ונשבר השיא – מדחת יוסף הופקר לנפשו בקבר יוסף בתקריות שפרצו לאחר פתיחת מנהרת הכותל. הוא דימם למוות. מפקדי צה"ל עסקו באותה עת במשא-ומתן חשוב עם ראשי המחבלים, כדי שיחלצו את הלוחם הפצוע. לאחר מותו ניסו לקבור את העניין בהענקת עיטור משטרתי ללוחם, שהופקר למותו בידי מפקדיו. למשפחתו של הלוחם הדרוזי היה הכבוד לדחות את העיטור, שנועד לכסות את ערוות הפיקוד הבכיר.
אלעזר שטרן, אז קצין חינוך ראשי, מח"ט לשעבר בצנחנים ומפקד לשעבר של בית-הספר לקצינים (בה"ד 1) – כתב אז מסמך שערורייתי עם תא"ל גרשון הכהן, שריונאי וראש חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים. שטרן והכהן הסבירו לחיילים ולמפקדים כי אין חובה לחלץ פצועים בכל מחיר.
"ערך השמירה על חיי אדם, ובמסגרתו חובת פינוי פצועים בשדה הקרב (הנגזר גם מערך הרעות) הינו ערך בעל משקל רב בקבלת החלטות פיקודיות. גם בפרשת לוחם מג"ב מדחת יוסוף ז"ל הדריכה מחויבות זו את המפקדים בקבלת החלטותיהם", כתבו שטרן והכהן בסיכום איגרתם למפקדי צה"ל.
"גם במקרה זה לא הפקרנו פצוע. לצערנו הרב, לא הצלחנו לחלצו, ומכאן שבמבחן התוצאה נכשלנו. יחד עם זאת, במבחן הביקורת על תהליך קבלת ההחלטות – בנסיבות שבהן התקבלו, ההחלטות נראות סבירות. בהדגשת ערך השמירה על חיי אדם וערך הרעות, שאחד מביטוייהם הנו פינוי פצועים משדה הקרב, התחייבנו לעשות כל שביכולתנו להצלת אנשינו. אולם אין רק דרך אחת לממש התחייבות זו וראוי תמיד להתאים את הדרך לנסיבות.
"ואמנם לא פעם במורשת צה"ל הארוכה, פינוי פצועים בוצע בדרכים שונות כתוצאה ממערכות שיקולים מורכבות.
"במבחן ההתנהגות הנורמטיווית, כפי שעולה מסך ההתנהגות של מפקדים וחיילים בשבועות הלחימה האחרונים, נראה כי בערכי הלחימה ובהם גם ערך 'פינוי פצועים' – לא חל כרסום. מצב זה אינו מובן מאליו, ועלינו המפקדים חלה החובה לשקוד יום-יום: להמשיך ולטפח את מערכת הערכים והנורמות של צה"ל ואת מסכת יחסי האמון העמוקה בין הלוחמים ומפקדיהם.
"ואחרי ככלות הכל, עוד משהו על הערך של פינוי פצוע: 'איננו בטוחים' שיש עוד צבא בעולם שכאשר נפצע חייל, היו נזעקים לטפל בחילוצו, צמרת הצבא - ממפקד האוגדה ועד לרמטכ"ל עצמו.
"ישנם אירועים, רגעים ותמונות הנחרתים בזיכרוננו כציון דרך לדורות, כזה הוא גם האירוע בקבר יוסף שבו נכשלנו בחילוצו של סמל שני מדחת יוסוף ז"ל. דיון ישיר, אמיץ, פתוח ונוקב בסוגיות אלו ובנסיבות הרחבות של האירוע כפי שמתקיים ביחידות צה"ל גם במקרה זה - יהווה מנוף נוסף להקניית ערכי צה"ל".
מסמך כה צדקני וכה שקרי קשה לחבר. מנגנוני התעמולה, שהזה ג'ורג' אורוול בספרו, "1984", מחווירים לנוכח היצירתיות של שטרן-הכהן.
היום שטרן כבר אלוף ותיק, והכהן – אם לא ייכשל במשימתו לגרש יהודים מבתיהם בחבל קטיף – גם כן יהיה אלוף. שניהם מסמלים את רוחו של צה"ל – רוח של ברחנות, של פחדנות ושל שפל מוסרי מתמיד.
ברוב פחדנותו, הטיל שטרן את המשימה לפנות את חבל קטיף על צוערים, על פרחי טיס ועל חניכי קורס חובלים. כל האוכלוסיות הללו יפסידו הרבה אם יהינו לסרב לפקודה לגרש יהודים. אליהם צורפו קצינים ונגדים בקבע – כדי לוודא את שתיקת הכבשים.
אלוף משנה נדב פדן, מפקד בה"ד 1, הבהיר בראיון ל"מעריב" (3.8.05): כי צועריו יכולים לסרב לבצע את המשימה – בתנאי שיחתמו על "ויתור". כלומר, למי שאינם מבינים את הג'יבריש הצבאי – ידיחו את עצמם מהקורס. אין ספק, גם בניסוח הזה אורוול היה מתגאה.
למרות זאת, כבר דווח, כי שלושה צוערים פרשו מיד מהקורס. הם הוכיחו את גדולתם, והרוויחו מצפון נקי, והצבא של שטרן נפטר מעושי צרות.
באותו יום דווח ב"מעריב", כי שטרן נועד לפגישה סגורה עם בני ישיבות, והתריע בפניהם, כי מפקדים בצה"ל אינם רוצים בהם מחשש שיסרבו לגרש יהודים. בקיצור, ולעניין: אם אתם רוצים להיות לוחמים – עליכם להיות קלגסי גירוש.
זה הצבא של שטרן – צה"ל במחצית השנייה של 2005 – אחרי שהובס משך ארבעה עשורים בכל עימות צבאי, בכל רמת עצימות, נגד כל אויב שעמד מולו. כעת הוא הגיע לשפל מדרגה מוסרי, שכמובן יהיו עוד נמוכים ממנו.
בעניין הזה אני סומך על שטרן ועל חבריו.