הפעם עוסקים אנו בבקשתה של חברת בזק לקבל היתר למתקני תקשורת הקיימים ביישובים להבות הבשן, מנרה ואמנון (נדגיש כי המדובר היה במתן לגיטימציה בדיעבד מכיוון שאנטנות כבר עומדות על תילן מזה שנים רבות).
הוועדה המקומית (ועדה מקומית לתו"ב גליל עליון) התנתה את ההיתר בתנאים שונים, כאשר בין היתר, הצורך בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל, תנאי זה הוא נשוא הערר.
מינהל מקרקעי ישראל התנגד לחתום על הבקשה להיתרים מכיוון שלטענתו לעוררת אין זכות בקרקע. נוכח האמור טענה הוועדה המקומית כי בהעדר הסכמת המינהל, בעל הקרקע, לא ניתן להתיר את הבניה. לטענתה של הוועדה המקומית, המדובר בהשגת גבול אשר אין הוועדה המקומית יכולה להסכים לה.
עמדתה זו של הוועדה המקומית לא התקבלה בוועדת הערר (מחוז הצפון). ועדת הערר קבעה כי מכיוון שהאנטנות כבר עומדות על תילן מזה שנים רבות, תוך שהמינהל מודע לקיומן, אך בוחר שלא לעשות מאומה בעניין, הרי שיש לראות בכך הסכמה בפועל של המינהל ולכל הפחות רכשה העוררת זכות של בר רשות בקרקע.
הוועדה מוסיפה כי אין זה מתפקידה לקבוע מהו מעמדה של חברת בזק בקרקע, אלא די בכך כי קיימת לבזק זכות כלשהי (ואפילו זכות חלשה של בר רשות), כדי שלא ניתן יהיה להתעלם מכך ולדחות את הבקשה להיתר בגין העדר זכות. מכיוון שכך קבעה ועדת הערר כי יש לבטל את התנאי לפיו נדרשת חתימת המינהל להסתפק במשלוח הודעה למינהל (בהתאם לתקנות 2 ב' ו-2 ג' לתקנות התו"ב (היתר, תנאיו ואגרות).
ועדת הערר דחתה את הטענה כי לאור "הלכת אייזן" בבית המשפט העליון אין מקום להוציא היתר בהעדר זכות למבקש. כאמור, לדעתה, בזק היא לפחות ברת רשות וככזו די בחתימתה על הבקשה להיתר ואין צורך בחתימת בעל הקרקע בנוסף (הערה: לעניין "הלכת אייזן" ראה גם "כל יום" 99 - עניין של קניין).