בשקט בשקט, מבלי שנרגיש, הפכו העיתונים המרכזיים בישראל לחוליה בשרשרת הסחר בנשים. אז מה אם למדנו לבגרות באזרחות כי תפקיד התקשורת הוא לשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה? אז מה אם כבוד האדם וחירותו מעבדות הם ערך עליון בדמוקרטיה? רשת שוקן, מעריב וידיעות אחרונות, כמו גם עיתונים נוספים, מעדיפים לעצום עיניים מול המראה המשקפת את האמת הקשה: העיתונים המקצים תמורת בצע כסף שטחי פרסום נרחבים למודעות המציעות ניצול מיני של קורבנות סחר הופכים באותו רגע לחולית תיווך בשרשרת הסחר בבני אדם.
ממחקר שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה כי רוב הציבור בישראל רואה בקידום השמירה על זכויות האדם את התפקיד המרכזי הראשון המצופה מהתקשורת אך בפועל רק 36% מהציבור חושב שהתקשורת הישראלית אכן ממלאת תפקיד זה. 93% מהעיתונאים בישראל רואים בקידום זכויות האדם תפקיד מרכזי ואולם שתיקת העיתונאים זועקת אל מול מעסיקיהם הגורפים קופה מפרסום שיטתי של מודעות לממכר בשרן של קורבנות סחר.
מאז שנות ה-90' החלה להתפתח בישראל תעשיית המין המבוססת על הברחה, מכירה וקנייה של נשים למטרות זנות. לפי נתוני משטרת ישראל, מדובר באלפי נשים שהובאו לישראל בידיעה או שלא בידיעה כי יעסקו בזנות אך לבטח לא העלו בדעתן כי ייאנסו במדבר ע"י המבריחים, יירצחו בדרך אם לא ימהרו לרוץ בדיונות, דרכונן ייגזל מהן לצמיתות והן ימכרו ב-5,000 עד 8,000 דולר לסוחרי אדם שיאלצו אותן לקבל עד 30 לקוחות ביום, גם כשהן חולות ובמחזור חודשי, ללא קבלת תמורה כספית ובתירוץ כי עליהן לעבוד כך עד שתוחזר לסוחר השקעתו הכספית.
שוק העבדים פורח ומשגשג מתחת לאפינו ומגלגל למעלה ממיליארד שקל בשנה. עפ"י נתוני "קו לעובד" נרשמים כמיליון ביקורי לקוחות בחודש אצל קורבנות סחר. לאור נתונים אלה קשה שלא לתהות כיצד מתאפשרת הלוגיסטיקה התפעולית של שוק מסחרי כל כך דינאמי של סחר-מכר עבדים כשכל הרשויות עושות כל מאמץ למיגורו?
למשולש הזהב של שוק הסחר יש שלושה קודקודים: הקורבן, הסוחר והלקוח. בחסרונו של האחד קורסת מיד הפירמידה ושרשרת הסחר ניתקת. השאלה המתבקשת היא כיצד מתאפשרת מלכתחילה ההתקשרות בין הסוחר והלקוח? כיצד יודע הלקוח לאן להתקשר, כמה זה עולה, איך הסחורה, איפה ניתן לקבלה ובאלו תנאים? ומאידך, כיצד מצליח הסוחר להביא לידיעת קהל הלקוחות את טיב הסחורה שייבא לאחרונה, איך יפרוש בפני הלקוח את תפריט השירותים ששפחותיו יספקו תמורת סכום סביר?
העיתונים בישראל (כמו גם מפעילי מנועי האינטרנט) גילו את הפוטנציאל העסקי הטמון בחוליית התיווך שבין הלקוח לסוחר והם המאפשרים קיום שוק הסחר בנשים. אסור לנו לטעות ולחשוב כאילו ישנן חוליות משמעותיות יותר בשרשרת הסחר. הכתובת רשומה כאן שחור על גבי עיתון ובמילים פחות עדינות ניתן לקבוע כי העיתונים הפכו חוליה בשרשרת הסחר בבני אדם.
לפני חודשים אחדים הרשיע שופט בית משפט השלום בתל אביב, דניאל בארי, לראשונה בישראל, והטיל קנס של 125 אלף שקל על כל אחד מהעיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ורשת שוקן, בעלי עיתון "הארץ", בגין פרסום מודעות המציעות שירותי זנות והוטל עונש על בכירי העיתונים שהועמדו לדין עבודות שירות בהיקף 150 שעות בשל אחריותם לפרסום מודעות הזנות.
העיתונים הואשמו כי פרסמו 500 מודעות לשירותי זנות בין השנים 2004-2001, בחשפם ילדים ובני נוער ואת קהל הקוראים כולו למודעות התועבה. התביעה ביקשה להרשיע את בכירי העיתונים האחראים על המודעות: מנכ"ל "הארץ" יוסף ורשבסקי, מנכ"ל "מעריב" רון קליינפלד, ורונן שפירא, שהיה אחראי על לוחות המודעות ב"ידיעות אחרונות".
העיתונים טענו כי החוק שהתקבל בכנסת נגד פרסום שירותי הזנות לא היה ברור והוצעו לו פרשנויות שונות. לדברי באי כוחם של העיתונים, ניסו העיתונים להתמודד משפטית עם החוק ולשנות את נוסח המודעות.
מאז המשפט בו היתממו הנאשמים כי לשון החוק לא היתה ברורה, חלף מספיק זמן בו היו אמורים להפנים את האיסור ואולם, מאז מתן פס"ד הם ממשיכים לפרסם מודעות אלו, בשינוי קוסמטי כזה או אחר ולגרוף לכיסיהם אתנן של מיליוני שקלים בתמורה להיותם החוליה המאפשרת את היווצרות הקשר בין הסוחרים ובין הלקוחות.
נציגי העיתונים טענו בבית המשפט כי עיתונים נוספים הפרו את החוק, אף בצורה בוטה יותר, אך "משום מה התלבשו" על שלושתם והעמידו אותם לדין. טיעון דחוק המזכיר את הילד הנתפס מפריע למורה וקובל על העונש בטענה שהיו עוד ילדים שהפריעו אז למה רק הוא נענש?
ברוני תעשיית הזנות והתקשורת הניזונה מתעשיה זו לוחצים ידיים במחשכי החצר האחורית. כך מובטחים הרווחים האסטרונומיים וגם אפשר לגלגל עיניים מול השופט. לא בכדי נמנעו בעלי רשת שוקן, מעריב וידיעות מפרסום החלטת השופט דניאל בארי, שהרשיע אותם בעבירה של פרסום מודעות העוסקות במתן שירותי זנות. הם רוצים לעשות כסף, ואם יש כסף גדול בשוק הסחר בנשים, אין לציבור זכות לדעת זאת ובוודאי שלא להפריע לעסקים.
העיתונים בישראל לא מסתפקים רק בתיווך בין הלקוח לסוחר, יש להם חלק ממשי ביצירת ביקוש לשירותים המסופקים ע"י הסרסורים במודעות מתחכמות המניחות תשתית יצירתית לשפת קוד סודית בה שירותי הזנות מתוארים כמופעי חשפנות בחדרים פרטיים, כמסאז'ים אירוטיים עם יוצאות חבר העמים בכל הצבעים או בשיחות אירוטיות עם פוטנציאל למפגש לוהט. העיתונים מייצרים ביקוש ל"שירותים" אלו בצורת הגשת המודעות, במיקומן הנורמטיבי לצד מודעות הכרויות והצגתן באופן אטרקטיבי לצד מודעות אינפורמטיביות של ועדות התכנון והבנייה, מידע על מופעי תרבות או בינות למודעות מכירה וקניה של מכוניות, רהיטים ודירות.
במצב זה בו אין אף גורם שיאכוף את החוק על העיתונים היתה זו רק שאלה של זמן עד שמי מהם יעז לצעוד את הצעד הנועז הנוסף: העיתונות הרוסית כבר החלה מפרסמת מודעות של "דרושות" לבתי בושת ובכך מסייעת לסוחרים וסרסורים לגייס קורבנות נוספים, וחמור מכך - בעיתונים נוספים מתפרסמות לאחרונה מודעות דרושים המבקשות לגייס נערות ישראליות לעבודות זנות בחו"ל, ממש באותה המתכונת בה גויסו קורבנות הסחר שהוברחו לישראל וחירותן נשללה.
בדיקת המצב המשפטי מצביעה על כך שהמודעות המתפרסמות בעיתונים המרכזיים הן בניגוד מפורש לאמור בחוק העונשין האוסר על מודעות שירותי זנות בגוף העיתון עצמו.
העיתונים רואים שהם לא צריכים לחשוש: גם כאשר בכיריהם הורשעו, בית המשפט הטיל קנס מצחיק על כל אחד. האם זה מנע מהעיתונים להמשיך למלא בדבקות את תפקידם כמתווכי הסחר בנשים? פתחו עיתון של יום שישי האחרון, התשובה לשאלה נמצאת מול העיניים.
המצב חמור עוד יותר כאשר מדובר באינטרנט. כאן אין שום פיקוח על העניין. חברות מנועי החיפוש מרוויחות סכומי עתק מפרסום מסחרי וביניהם ניתקל ללא מאמץ יתר במודעות בוטות וגסות ביותר על "שירותי אירוח", "דירות דיסקרטיות" ו"שירותי לווי". אתרים אלו מחביאים hypertext בתוך אתרים "תמימים" כך שאנשים, גם מבוגרים וגם ילדים קטנים, בטעות עולים על אתרים כאלה וחשופים לתמונות מזעזעות ודוחות.
מועצת העיתונות התגלתה ככלב שמירה זקן ומנומנם. אנו מתרשמים כי הרשויות הממשלתיות יוצאות מנקודת הנחה כי העניין בטיפולה של מועצת העיתונות. גם אנחנו חשבנו כך ושלחנו מיוזמתנו תלונות למועצת העיתונות בליווי מודעות לדוגמה אבל, כמה לא מפתיע, מועצת העיתונות השיבה לנו כי עניין המודעות הוא בטיפולה של הכנסת והמועצה לא רואה את עצמה כאחראית על הנושא. מזכ"ל המועצה, מר אבי ויינברג, הודיע לנו כי המועצה כמעט ולא מתפקדת מפאת "משבר פנימי". לכן מן הראוי כי הדבר יטופל ע"י רשויות ממשלתיות. הוא רק שכח לספר לנו כי בעלי העניין ברווחים מפרסומי מודעות אלו מהווים חלק הארי ממועצת החכמים של הגוף אליו פנינו.
אז מה אפשר לעשות? אנו קוראים כאן לעיתונאים המקצועיים שנותרה בהם אידיאולוגיה ומוסריות לנקוט צעד מעשי אל מול מעסקיהם לאלצם לחפש חלופות כלכליות לייצור רווחים ממודעות הזנות והסחר בנשים. אנו פונים לבעלי העיתונים עצמם ומציעים את עזרתנו לחשב ביחד מהי עלות ההפסד הממוצע שתיגרם להם מניתוק מגע עם סוחרי הנשים ובמקביל רכישת שטחי פרסום אלו ע"י תרומות. אין לנו ספק כי הירתמות משותפת של כל העיתונים, העיתונאים מפעילי מנועי האינטרנט וארגוני זכויות האדם, לפעולה של ניתוק חוליית הקשר בין הלקוח לסוחר במהלך תקופה נתונה, תביא לקריסת השוק.
אנו קוראים לחברי הכנסת להירתם ליוזמת שני תיקונים בחוק העונשין: לשנות את סעיף 205 ג' לחוק העונשין בכך שכל פרסום שירותי זנות יהיה בלתי חוקי, זאת ע"י השמטת החריגים של סעיף קטן (ב). תיקון שכזה גם יעביר מסר ברור לרשויות האכיפה כי עליהן לאכוף את החוק ויקל עליהן לנקוט צעדים נגד עיתונים עבריינים ולסגור אתרים שמשווקים את השירותים של סוחרים וסרסורים.
כך גם יש להוסיף סעיף לחוק העונשין האוסר על פרסום בגיליון העיתון או מוספיו כל מודעות הקשורות לסקס, גם כאלה שאינן משווקות שירותי זנות במובן הקלאסי (כמו שיחות אירוטיות). ניסוח המודעות המציעות שירותי מין מוסוות תחת מסיכה של "שיחות אירוטיות" או "ריקוד אקזוטי". היות ונושא מודעות אלו אינו מתאים לילדים ונוער, ומהווה פגיעה ברגשות ציבור הנשים (וגם כמה גברים) מן הראוי כי המודעות לא יתפרסמו כלל בגיליון העיתונים או כמוסף שלהם.
חשוב להפעיל לחץ על פרקליט המדינה לחקור ולהרשיע על עבירה זו. העיתונים מפירים את החוק מדי יום ומפרסמים מודעות זנות שלא בגיליון נפרד. ואולם הפרקליטות לא מגישה נגדם כתבי אישום (מאז 1995 היה רק עוד מקרה אחד בלבד של הרשעה מכוח סעיף זה). בנוסף יש לשאוף להטמעת רפורמה ברשת האינטרנט לפיה ייאכף החוק האוסר תיווך לצורכי סחר בנשים על ספקי שירותי אינטרנט מכל סוג וכן לחייב שימוש בסיומת XXX לאתרי סקס.
