ביום חמישי אני סוגר שבועייים של ימי אבטלה. שבועיים של ישיבה בבית. לבד (לפחות האשה עובדת).
את הודעת הפיטורין קיבלתי משלמה, יום לפני ערב שבועות. שלמה הוא מסוג המעבידים שכל אחד רוצה לעבוד בשבילם: לא צועק, לא מתעצבן, נותן את המשכורת בראשון לחדש כמו שעון, אדם נחמד מטבעו, שצוחק עם העובדים. אבל מצד שני הוא דורש, כמו כל מנהל, מקצועיות ודיוק עד לרמת הפסיק בכל דוח שיוגש לו. אזהרה קיבלתי שבועיים קדם לכן, שאם לא אקח את עצמי בידיים - אמצא עצמי בחוץ. על כן שינסתי מותניים והשקעתי אקסטרא בבקרה עצמית, ודווקא כשחשבתי, שהנה, אני עולה על דרך המלך - ספגתי את החבטה הסופית בדרך למטה, אל שורות הסטטיסטיקה העגומה של מצב האבטלה במדינת ישראל.
כשאתה נער צעיר, שמה שמעניין אותו בעיקר זה הטלוויזיה ומשחקי המחשב, החוויה שנקראת "לימודים בבית הספר" נמצאת למטה למטה בסדר העדיפויות. אז מה עושה האבא של אותו נער צעיר כדי לעודד אותו ללמוד לקראת הבגרויות? ציטוט: "מה, אתה רוצה בסוף להיות פועל ניקיון של זבל?"; אותו נער חושב: 'האמת, העסק של להיות פועל זבל נשמע קצת מסריח', ומחליט להשקיע בלימודים. אם מישהו היה מיידע אותו שפועל זבל מרוויח קצת יותר מהרבה אקדמאים שהשלימו תואר ראשון ושני, אולי הוא היה חושב אחרת (בזמנו, גם ללמוד באקסטרני היה שווה ערך לקריירה של פועל ניקיון).
לאחר הצבא, אותו נער צעיר, שהפך לבחור צעיר, מחליט לאחר התלבטויות ללמוד כלכלה וחשבונאות. נשמע לו מקצוע מכובד, ויכול להיות שזה מקצוע שיש בו קצת כסף, לא?
מאחר וממוצע ציונים בבגרויות של 70+ לא הספיקו לו בכדי להיכנס לאוניברסיטה, החליט הבחור ללמוד במכללה. האבא שלו היה כל כך מבסוט מזה שהילד שלו מוכן בכלל ללמוד משהו, שהוא מוכן מצידו לממן את הלימודים והשהייה במעונות הסטודנטים - רק שישב וילמד, כדי שיצא ממנו משהו.
3 שנים עוברות ביעף, עם המון עבודה קשה, ואע"פ שהישבן שלו מקבל צורה של בלטה, הממוצע של הבחור גירד בקושי את ה-75.
הבחור מתחתן, קונה דירה, ורושם משכנתא שהוא לא מסוגל לשלם, ושוב האבא מוכן לעזור לשלם, רק ששנת ההשלמה לתואר רואה החשבון תעבור בשלום.
הבחור מתחיל את הסטאג' (למי שלא מעורה בעגה מקצועית, סטאג' = עבדות) במקביל לשנת ההשלמה, ומקבל משכורת מינימלית למקסימום עבודה. תקופת הסטאג' נמשכת שנתיים. באמצע הסטאג' הבחור לוקח חופשת בחינות של 4 חדשים על-מנת שלא יהיו פשלות בבחינות המועצה.
הבחור עובר את הבחינות הנוראיות בהצלחה בפעם הראשונה, ומשלים את הסטאג'. לא יאומן כי יסופר. הבחור מקבל את התעודה הנכספת אליה שאף במשך יותר מ-5 שנים. גאווה למשפחה. רואה חשבון. רו"ח. האשה מפתיעה את הבחור עם ערימת כרטיסי ביקור הנושאים את שמו...
אני עדיין זוכר את המילים של אחד המרצים שלי במכללה. בקורס "מבוא לביקורת" בתחילת שנה ג' הוא אמר: מי שחושב שברגע שאתה נעשה רואה חשבון, באים אליו עם מזוודה של כסף, ומה שנותר לו זה לספור אותו ולהכניס לכיס - טועה. זו, אגב, בהחלט קביעה נכונה. אותו מרצה גם אמר בשעור אחר, שרואי החשבון ה"מסכנים" נשארים מאחור לעבוד בביקורת, ואילו ה"תותחים" ממשיכים הלאה לחברות הגדולות והמשרדים הממשלתיים. קביעה זו אינה נכונה במלואה.
מי שמתקדם הלאה הם באמת רואי החשבון ה"תותחים" מצד אחד, ורואי החשבון בעלי הניסיון מצד שני. משרדי רואי חשבון עוסקים, רובם ככולם, בביקורת חשבונות, ובזה סטאג'ר עוסק במשך שנתיים מחייו. הבעיה, שאם עבדת במשרד רואי חשבון, זה לא בהכרח אומר שיש לך ניסיון בעבודה על-מנת להתקדם הלאה, ולכן, מה שנדרש לאותו רואה חשבון דנן (דבר המשותף לרוב דורשי העבודה בארץ), הוא:
א. קשרים.
ב. פרוטקציה.
ג. שניהם גם יחד.
פה נבדלים אלו הנקראים "תותחים", ואלו הנקראים "סטטיסטיקה". אם אבא שלך מהנדס ואמך מורה בבי"ס תיכון, חמך פרופסור באוניברסיטה וחמותך עקרת בית, זה שונה ממצב שבו אביך עובד בחברת החשמל, אמך מזכירה של מנהל הכספים בחברה בורסאית או שגיסך סמנכ"ל של משרד ממשלה זה או אחר.
