"אני רוצה להעלות הצגה שתיכנס להיסטוריה", אמר בימאי תיאטרון ידוע לחבריו עתירי הממון, "ולשם כך אני צריך כסף - הרבה כסף".
לפני שאנחנו שולפים את פנקס הצ'קים", השיבו המשקיעים, "רוצים לדעת מה תוכן ההצגה. תן לקרוא את המחזה". "אין בעיה", אמר הבימאי, והניח על שולחנם את המחזה שנקרא: "התנחלויות, צדק היסטורי".
אחרי שקראו, חתמו הצדדים על הסכם, שלפו את פנקסי הצ'קים, ורשמו את כל הסכום הדרוש. משקיבל הבמאי אישור ממנהל הבנק, שכל הכסף נכנס לחשבון, החליט שהטקסט לא מספיק דרמטי.
קריאה נוספת של מחזה אחר שכתב המחזאי הצנוע, עמרם מצנע, "העקירה" - ויצאה קריאה מפיו: "מצאתי! זה, הרבה יותר דרמטי". במחזה המקורי, שכתב מצנע, דובר על עקירת שני ישובים בלבד. הבימאי ביקש וקיבל רשות מהמחזאי לשנות את מספר הישובים המיועדים לעקירה. שבעה עשר ישובים, חשב הבמאי, הרבה יותר דרמתי משניים.
ראשון לרמוז למשקיעים על העדפתו את המחזה האחר, היה מפריח נפיחות הניסוי, אהוד אולמרט. אחריו בישר זאת לכל העולם, היחצן שכותב ב"הארץ" יואל מרכוס. גרוע מזה, כך הידיעות, הבמאי הבטיח כרטיסים בחינם ליריבי המשקיעים - אלה שנתנו את הכסף. סליחה, את הפתקים.
קמה מהומת אלוהים. "אסור לך לעשות זאת", אמרו המשקיעים, "אתה מפר התחייבות".
"דברים שרואים משם, לא רואים מכאן", השיב הבימאי מבלי למצמץ.
שלחו המשקיעים שליחים וניסו לדבר על ליבו, אלא שהוא רק התחפר מאחורי החלטתו להעלות דווקא את ההצגה שכתב המחזאי הכושל: אין נביא במפלגתו!, יו"ר המפלגה היריבה. בעוד הוא מלהק את הצוות, ועושה חזרות, יצאו המוני מפגינים לרחובות. המשקיעים והציבור שלהם טענו, "אין לך מנדט", ומנגד, חיזקו אותו אלה שהובטח להם כרטיס חינם להצגה, שמבחינתם, אין דרמטית ממנה.
במקביל, פנו המרומים לבג"צ, הציגו את ההסכם, סליחה את המצע, וטענו: "האיש הזה רימה אותנו". שופטי בג"צ, שמעולם לא שכחו לקחת איתם לעבודה את השקפת עולמם הפוליטית, השימו עצמם מתלבטים, והחליטו: "לא רוצים להתערב! אם יש לכם בעיה עם הנוכל הזה, בפעם הבאה אל תעשו איתו עסקים"!
אחרי שהוסר המחסום המשפטי, הבמאי קלט שחלק מהשחקנים הבכירים לא ממש נכנס לדמות. הוא החליט להחליף. על האודישנים הופקד בנו נאמנו, וזה עשה סבב מהיר בין השחקנים הפנויים בשוק. בלי להניד עפעף, הרמטכ"ל עף, במקומו זכה בתפקיד דן חלוץ. אחריו הוחלף ראש השב"כ.
באין כתובת אחרת, פנו המשקיעים והציבור הענק שמאחוריהם לבורא עולם, והתחננו לנס. בעודם מתפללים לבואו של המשיח, רכוב על חמור הלבן, זכו יריביהם לנגטיב, רכוב על הבולדוזר הצהוב. שוב מסתבר, שבאותו מקום בו נעירת החמור מתעכבת, הבולדוזר הצהוב מתניע. ככל שחלף הזמן, האווירה ברחוב התלהטה.
ראש הממשלה לא היה מעז לבגוד בציבור בוחריו, אלמלא זכה בתמיכתם של אלה, שרק אתמול (ומחר) שנאו אותו, והניפו שלטים עם הכיתוב: "שרון רוצח"!
הוא הבין, שמי שמשכתב את ההיסטוריה, ובעיקר את האקטואליה - זה הם. אנשיהם - יחצני אוסלו- המרושתים באקדמיה, בתיאטרון, בפוליטיקה, באמנות, ובתקשורת, ידאגו ללעוג לצודקים, ויתנו לו את הגיבוי.
במקרה הזה, גיבוי = אנרגיות הרס בלתי נדלות. שני דברים מנחים אותו:
א. הוא מכיר במומחיותם - רצח אופי. במקרה שלו, הם גם הוכיחו את זה.
ב. התנהלות על פי דרכם והשקפתם האידיאולוגית, תזכה אותו בתקשורת אוהדת.
ומה הוא אומר על המשקיעים שהעלו אותו לשלטון? "אחרי שהטילו את הפתק הנכון, שיחפשו אותי בסיבוב. אני כבר אגיע לשם, עם הבולדוזר הישן שהם מכירים מימית. והכי חשוב: שלא ישכחו- אני לא עוצר באדום"!
גבירותי ורבותי, קבלו בבקשה את ההצגה שתעבור בשידור חי, בכל הרשתות בעולם - ה ע ק י ר ה !
הכינו את הממחטות, הנה זה מתחיל...
בדומה למעמד הר סיני, בו משה מתכונן לרדת עם לוחות הברית, ובני ישראל רוקדים מסביב עגל הזהב, כך היום.
הפעם משה איננו, והרשעים רוקדים מסביב הנעקרים...
וכל עוד הטיטאניק משייטת, אנחנו לא, אנחנו לא, נפסיק לשיר...
