המהלכים האחרונים של המערכת הפוליטית והשלטונית – באמצעות כל מוסדותיה ורשויותיה, יביאו בהכרח לחשבון נפש נוקב בכל נושאי ותכני הלימוד במערכת החינוך, מעתה והלאה.
מונחי יסוד באזרחות בבתי הספר היסודיים, כמו לימודים אקדמיים במשפט קונסטיטוציוני – יעברו שידרוג וכבר לא יהיו כתמול שלשום.
דוגמאות לא חסרות, והנה מיקבץ מיקרי ומהיר.
כיצד נבחרים 120 המחוקקים בכנסת ישראל?
מתברר שהחוק קובע כי: "עיקרון הכלליות מבטיח את הזכות הפעילה של כל אזרח ישראלי שהינו לפחות בן 18 להצביע, ואת הזכות להיבחר - לכל אזרח ישראלי שהינו לפחות בן "21.
החוק גם קובע כי קיים שוויון הזדמנויות לכל אחד להיבחר. למעשה מספר לנו החוק כי קיימת אפשרות שווה לעני והעשיר להגיע ולהיות חבר כנסת. את האופציה התיאורטית הזו להגיע ולהיות אחד מ-120 הסלבריטאים הכי חשובים בארץ – מאפשר למשל הסעיף בחוק האוסר להתרים בעלי הון לצורך מימון קמפיין הבחירות של מועמד לכנסת (אלא בסכומים מזעריים).
המציאות האכזרית מוכיחה כי בן 21, מיד אחרי השיחרור מצה"ל – לא הכי מבוסס כדי לנסות ולהשתלב בבית המחוקקים.
אבל בן או בת של חבר כנסת, או ראש ממשלה, נכנסים ונבחרים כמעט אוטומטית. את ההליכים הכרוכים במסע התעמולה והחיכוך בין חברי מרכז המפלגה וסתם עמך – יעשו להם כבר אלה שנמצאים בתוך המערכת.
אבל לא רק אילן היוחסין הופך מרגמה אולטימטיבית לכניסה באליסטית לכנסת.
גם בן או בת של איל הון לא ממש יצטרכו לכתת רגליהם ולעמול עד זיעה דביקה במצחם והזולגת ליתר חלקי גופם. יתרה מזאת: לא חשוב מהיכן השיג איל ההון הזה את הונו כי מובטח לצאצאו להשתלב בעשייה הציבורית, אפילו ייסע האב במכונית ב.מ.וו עם שומרי ראש מכל עבר.
אבל למה להיות ליצן, כאשר בדברי הימים הרציניים דנים אנו?
בישראל, למעשה, אין אדם חסר אמצעים יכול להיבחר לכנסת. עשו חשבון פשוט: אזרח הרוצה להתמודד בתוך מפלגתו חייב לשלוח מדי פעם מכתבים לציבור המתפקדים, לערוך כנסים, להוציא מינשרים, עדיף בצבע. ואם רק מעטפה ובול לכ-200,000 מתפקדים יעלו בסביבות 300,000 שקל, ניתן להבין שמחסום המימון מוציא את רוב האוכלוסיה מהמשחק ה"דמוקרטי" הזה.
אבל בכך לא די.
אז מישהו עדיין מטיל ספק באשר לזהותם של אלה שכן מתמודדים, ואפילו מצליחים להגיע לבית הנבחרים הנכסף?
בקיצור: הון–שלטון–מאפיה, כבר אינה סיסמה סתומה, אלא עובדה יסודית גלויה, והיריעה פרושה להבנת האפשרות לאייש כסא בבית המחוקקים.
אז אחרי דברים כל כך שקופים, ניתן עדיין להקים ועדות חקירה? את מי יחקרו? מי יחקור?
פירצה קוראת לגנב אינה סתם אימרה נבובה בנסיבות אלה, וברור ומוכח כבר כי כרישי פשע שמו עיניהם מזמן באוצר המדינה ה"דמוקרטית" הזו, ואם להעריך כי הסיכון כאן לעומת שוד בנק בטל בשישים, לפחות לא יקשה עלינו לראות את ראשי המאפיה מביטים בנו ממודעות הפרסום וממשדרי הטלוויזיה, באומרם: "רק אנו יכולים".
עם כר דשא ירוק ומרשרש כזה (תרתי משמע) – אפשר כבר לשיר "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?"
ומי הם תמיד אזובי הקיר העזובים? אנחנו כמובן. הרוב הדומם. הרוב הנאנק. הרוב שמביט בעיניים כלות בנציגי "הרוב האמיתי".
מסקנה: כל אחד יכול להתמודד על-פי חוק, אבל לא לכל אחד הכוח לסובב את החוק לצרכיו כדי להיבחר, וכידוע אין הרבה מקום בכנסת לתחמנים, אלא רק 120.
מצעי המפלגות
כאן מותר הכל, ואפילו מעבר להכל. אם הדף סובל כל מילה ואפילו משפטים מורכבים – אז עם ישראל יסבול אלף מונים כל תעלול או הבטחה במצע המפלגות, הזויות ככל שיהיו.
את הדוגמה הרצינית והמובילה עשה אך לאחרונה ראש הממשלה מהימין, שנבחר כדי למגר הטרור הפלשתיני (זוכרים איך גם הוא היה מחוטפי המיקרופונים בקראו: "מי בעד חיסול הטרור?") ואחרי בחירתו העדיף לקבל את הטרור כאקסיומה, ובין לילה הפך עורו ואפילו את המדינה.
הוא החליט להתקפל מרצועת מתיישבים שלמה ולפנות מקום לטרוריסטים שלא חולמים לרגע לעזוב נשקם, כדי שיתמקמו באותם מבנים שאך לפני ימים ישנו בהם ילדים קטועי גפיים מאותן פעולות איבה עקובות מדם, של אותם אויבים צמאי דם.
אבל מצע מתברר אפשר להחליף, ואין חוק המחייב על נבחר ציבור לומר את האמת, רק את האמת, וכל האמת. בבית המשפט אולי צריך לעשות זאת, אבל זה כבר סיפור אחר, כי גם שם תלוי מי העו"ד המייצג אותך, והכי חשוב, כמה ספרות יש אחרי האחד (ולפני הנקודה) בדולרים כתשלום עבור שירותיו.
מסקנה: כדי להיבחר לא צריך לדעת מה טוב ליהודים ו/או מה צריך לתכנן כדי שאחר כך תהיה חובה לבצע לטובת הבוחרים. מספיק לדעת לכתוב מה ניתן להבטיח על דפים מלאי שירבובים, ואחרי המבול. מה שבטוח שגם אחרי המבול, רק הבוחרים נשארים רטובים.
ההצבעות בכנסת
לכאורה, לכל ח"כ יש יד אחת להרים לכל הצעת חוק. אבל השיכלולים המודרניים המאפשרים הצבעות אלקטרוניות – מספקים אופציית הצבעה כפולה ואולי משולשת לכל ח"כ והאיסור היחיד הוא לא להיתפס.
האמת, גם אם נתפסת לא נורא, החברים יחזיקו לך אצבעות, ואתה תוכל להחזיק בקרנות המזבח. כמובן שבית המשפט ינסה לצייץ בעניין, אבל קול ענות החלושה שלו יגיע אולי עד ירכתי אולם הדיונים, ושם ייעצר. נו, ומי יוכל להם? הרי אלה הם המחוקקים. אלה פרצופינו ובבואתו של העם – והרי אינם מפסיקים להטיח בנו את "האשמה" הזו. אז על מי נלין?
החיסכון כאן הוא רב. אין צורך בהוצאות מיותרות על כל ההליך המסורבל של בחירה לכנסת. הוצאות עתק, הבטחות וייצוג כביכול של עוד מיגזר בעם. כל מה שדרוש למען "הדמוקרטיה האולטימטיבית המודרנית" הוא בסך הכל כפתור אלקטרוני רב שימושי – והנה לכם תוצאות "אמת" של נבחרי העם, בשם העם ו/או ע"י שלוחיו – אפילו וירטואליים הם.
מסקנה: להיות ח"כ זה לא להיות, כי מי סופר אותך. "להיות או לא להיות" זה כבר סיפור שקספירי מורכב יותר, בטח לא לרמת נבחרינו, שהם כנראה אנחנו.
חסינות חברי הכנסת
פעם אמרו שרק באגד יש חברים ומתברר שאפילו כבר אגד מעדיף להעסיק שכירים.
אבל חברות אמיתית יש רק בכנסת. אם היה וקרה לך אירוע שחו"ח מבקשים להעמידך לדין פלילי לא עלינו – מיד יעוטו לעזרתך מיטב "חבריך" בכנסת, לא חשוב מאיזו סיעה, כי רק כאן "כל ישראל חברים". כולם ידברו בשיבחך, ברדיפתך ע"י המערכת הזוטרית מבחוץ, ובלי מורא וללא משוא פנים יבטלו וידחו כל דרישה להסרת חסינותך.
מסקנה: דמוקרטיה אינה תרבות מספיקה בכנסת ישראל, והחברויות האמיתיות הן אלה המותירות את הרושם הנועז והמפיץ אור נגוהות לדוגמה, לכולנו.
הרכבת הממשלה לאחר הבחירות
ראש הממשלה הנבחר הוא כמובן זה שהצליח לגייס את מירב התרומות הבלתי חוקיות, אבל תמיד ע"י צד ג'. כך הוא מנוע מלהסביר מאוחר יותר, לכל דיכפין, על-פי צו החוק או סתם תהייה מזווית עיתונאית, כי למעשה לא היה מעורב, לא ידע, לא שמע, ובטח לא ראה שום קטע בכל הליך הבחירה המתיש.
סליחה, צמצמתי כל ההליך למשפט קצר, אבל תודו - מלא תוכן.
ראש הממשלה, לאור ההסבר המקדים על הצורך בגיוס כספים כבדים ביותר לצורך בחירתו, חייב לעבור על החוק הקיים, אבל אסור לו לדעת כי הוא עושה זאת. לשם כך יש מקורבים שנשכבים על הגדר. חשבונות בנקים בחו"ל, עמותות פיקטיביות, וכל המערך המשומן הזה חייב לעבוד בעירפול מוחלט, כאשר כל העבריינים בו משמשים כבלדרים שתפקידם לשתוק לנצח.
האם יעז מישהו בבוא היום לפצח תעלומת העבירות על החוקים?
הס מלחשוב אפילו על אפוקליפסה כזאת.
הנבחר לראשות הממשלה שעסוק רוב הזמן (אם לא כל הזמן) בחיפוש מקורבים להרכבת ממשלתו החדשה, סביר כי לא יופרע אפילו ע"י המשטרה והפרקליטות, כי ראש הפירמידה חשוב ועסוק בביצוע משימתו לביסוס מעמדנו הדמוקרטי בארץ ובעולם – ואבוי לחקירה שעלולה להביא לקריסת כל המערכת.
מסקנה: תהליך הבחירה להיות ראש ממשלה אינו חייב להיות חוקי, אבל חובה לשמור על החוק, ואפילו על אוכפי החוק, שלא יזלגו עד לפתחו של מי שכבר הוכרז כראש השוטים שנהנים שמשטים בהם.
הסכמים קואליציוניים
הרכבת הממשלה כרוכה בהרבה הסכמים כספיים, ועל כך לא יעז אזרח שומר חוק אחד להעיר או להזכיר. נכון שהחוק מחייב שקיפות בכל ההסכמים האפלים ביותר, אבל חוק האזנות הסתר כבר הוכח כפגע רע שאסור להשתמש בו, ומה נוח יותר מאשר להשתמש במחסום הזה ולהסביר כי "אין שום הסכמים סודיים".
הרכבת הממשלה תסתיים על-פי החוק, במועד הקבוע בחוק – רק לא במסגרת החוק.
מסובך? ממש לא.
אם יהיה צורך ויהיו הרבה קופצים על עגלת הקצפת הממשלתית - יימצאו מספיק כסאות ומשרדים נוספים לשרים עלומים (ובטח תקציבים), רק כדי להשלים כל מסכת הקרבת הקורבן הכספי הציבורי למטרה הנעלה: הממשלה.
יקומו הצועקים ויזעקו "חמס"?
ינטרלו אותם בהבזק דובר ויועץ לראש הממשלה: "אילוצים. נאלצנו לשנות את החוק ולהרחיב מספר השרים, כי לא יתכן שנשאיר כמה שותפים חסרי מעש ועוד בימים קריטיים וגורליים אלה".
להזכירכם: ימים גורליים וקריטיים הם נחלתנו מאז הקמת המדינה וכנראה עד סופה. תאריך מי ישורינו?
מסקנה: אם היה צורך בהבנת הצורך במילוי איצטדיונים להכתרת אלפי עורכי דין חדשים מדי שנה – יבואו הנבחרים ויעידו עד כמה חשוב המקצוע החופשי הזה. המאוד מאוד חופשי הזה. וסליחה עם כמה עו"ד שנפגעו על לא עוול בכפם.
המינויים הפוליטיים
מרגע הרכבת הממשלה פתוחה הדרך למינויים הרחבים בכל המשרדים והרשויות הזוטרות (כולל מערכת בתי המשפט "הניטראלית") ועל כך יחתום בחותמת הצדק היועץ המשפטי לממשלה, שגם הוא ימונה ע"י אותה ממשלה "המשקפת את רצון העם".
כולם חייבים לכולם, ובמסגרת "הפרדת הרשויות" אף רשות לא תיכנס לענייני הרשות האחרת: הכנסת, שרבים מחבריה גם שרים בממשלה – תעדיף לאטום אוזניה ולסגור עיניה לכל רחשי הסטיות במשרדי הממשלה. הממשלה תמנה מינויים פוליטיים בצורה נדיבה ורחבה ככל שתוכל (וידרוש מרכז המפלגה), ובית המשפט לא ייכנס ל"שיקולי השרים". אפילו מבקר המדינה, שכל תפקידו להוציא אנציקלופדיה שנתית רבת סעיפים "חמורים", יעדיף לפרוש לפנסיה שקטה ולהעביר תמיד את שרביט הביקורת היוקדת לבא אחריו, רצוי מאותה מערכת שיפוטית ובאותה שבלונה עתידית של שלב אחרון לפני פנסיה שמנה.
כמובן שאת האופציה לביקורת ממוקדת לתקשורת "הרעבה" לכותרות על שחיתות נוראה של השלטון והמאבק המתמיד לחיסולו – יספקו לה תמיד המבקר ביד נדיבה.
מסקנה: טוב לקחת תמיד מבקר מדינה רב סמכויות אך חסר שיניים, כי בערבו של יום כאשר הוא כבר אחרי הרבה שנים במרום המערכת השיפוטית, הדבר האחרון שיהיה לו חשק לפצח... יהיו האגוזים.
