"לא כל דבר צריך לגלות לאמריקנים", כתב בסוף שנות ה-30' אחד מבכירי המודיעין הבריטי דאז.
הקצין, שהיה ממונה על אבטחת מידע מודיעני המוזרם לארצות-הברית, הזהיר ממונים עליו בפני אפשרות שמידע בריטי רגיש, המועבר דרך קבע לבית-הלבן ושלוחותיו, עשוי בסופו של דבר "לדלוף" למדינות נוספות, ובכלל זה גרמניה, איטליה ויפן.
נראה שהקצין כתב את שכתב על-רקע התקרבות הגרמנים ליפנים והאיטלקים (ומאוחר יותר גם לסובייטים), חשש שאופי והיקף החומר יאפשר למנתחי מידע להסיק על יעילות המודיעין הבריטי, רשתות ביון, יעדי בכורה ובעיקר נגישות למקורות.
הבריטים לא הזדרזו לחלק מידע גם אחרי התחלת המלחמה העולמית השניה. מחקרים רבים מלמדים על "הקמצנות" הכמעט אובססיוית של ראשי המודיעין הבריטי, שגרסו, במידה רבה של צדק, שמידע המגיע לארצות-הברית אינו "מאובטח", למשל: בגלל הבדלי שיטת השלטון בין שתי המדינות.
הפרלמנט הבריטי של עידן המלחמה מיעט להתערב בניהולה, ולא תבע חקירות פומביות, כינוס ועדות וכיו"ב, זאת בניגוד לשיטה הממשלית האמריקנית - של קשר קבוע בין הנשיא ושריו לקונגרס ולסנט, כולל הפצת מידע חסוי בין חברי "נבחרת" סנטורים וחברי קונגרס.
השיטה האמריקנית בולטת במערומיה גם היום. מסתבר שלא רק הנשיא ועוזריו קיבלו (ולא הבינו...) מידע מגוון על סיכוני טרור, אלא ששורה נכבדה של מדינאי וושינגטון מנויים דרך קבע על מידע מודיעיני רגיש, כולל הערכות, ניתוחים וניירות עבודה.
כאן המקום להזכיר את אזהרת הקצין הבריטי "ולהסב" אותה גם ליחסי ישראל ארצות-הברית.
במישור המודיעני יש לישראל מעמד בינלאומי טוב ומערכת יחסים ענפה עם קהיליית המודיעין האמריקנית, שבד"כ, עד לנקודה מסויימת, נחשבת למערכת ידידותית ביותר.
הערת שוליים היא שהאמריקנים מפעילים מדיניות "קמצנית" משלהם, ושיתוף הפעולה שלהם עם ישראל נעצר בצמתים רגישים [למשל... פרשת פולארד שהשיג או מכר או מסר מידע שנחסם לישראל).
ארצות-הברית, שמאז סוף המלחמה הקרה שיפרה את מעמדה במזרח-התיכון, מקיימת קשרי מודיעין טובים לא רק עם ישראל, אלא למשל עם מצרים וירדן. במערכת הזו כבר קיים סיכון שמידע ישראלי יגיע למדינות עויינות (אלא אם כן יש מי שרואה במצרים מדינה לא עויינת...).
עכשיו באים האמריקנים ומחזקים את קשרי המודיעין שלהם גם עם הרש"פ. ראש סוכנות הביון המרכזית בעצמו קיבל "מנוי" לסייע לרש"פ בשיקום מערכות ביטחון שנפגעו כתוצאה מפעולות ישראליות.
לכאורה, מדובר "במובן מאליו". אך אסור להיתפס לשאננות ולהאמין שקשרי הסי.אי.איי עם הרש"פ יצטמצמו לשיקום המשטרה הפלשתינית.
עוד אין לשכוח שחיזוק מערכות פלשתיניות מכוון בראש ובראשונה נגד ישראל, שהיא האויב העיקרי של הרש"פ.
על ישראל לקבל בחשדנות את טיעוני הממשל האמריקני, בדבר נחיצות שיתוף הפעולה שלהם עם הרש"פ, ולבדוק בשבע עיניים, שוב ושוב, כל פירור מידע הנמסר לארצות-הברית, בעיקר בתחומי המלחמה בטרור ומידע נלווה, שהוא בימים אלה "הסחורה המבוקשת ביותר". כאן אין לשכוח שבמחנה הפלשתיני אין אחדות, יש דיסנט, יש דליפה הקולחת לתוך בקיעים ו... יש קשרים לאירגונים עויינים ממשפחת החיזבאאלה ואלקאעידה (פרשת אוניית נהנשק שהתקבלה, בראשיתה, בספקנות אמריקנית מעידה על התפרסות קשרי הביטחון הפלשתינים).
לסיכום ועל-רקע הנ"ל:
כדאי לנהוג במודיעין האמריקני, לסוגיו השונים, במידה רבה של "כבדהו וחשדהו". שכן אחרת, עשויה ישראל למצוא עצמה במצב מביך, בו היא תיפגע כתוצאה ישירה או עקיפה ממידע שהיא מסרה "לידידנו האמריקנים". ככלות הכל, ולמרות הרטוריקה ההרואית, ישראל אינה בת-בריתה של ארצות-הברית, מעולם לא היתה כזו, אלא במוחם של אנשי ביטחון, פוליטיקאים ועמך כאחד, ולעולם לא תהיה בת-ברית במלוא מובן המילה.
ישראל היא לקוח-ביטחוני שלפעמים יש לו מה להציע "בברטר". אך אסור לה "לצאת מהכלים" דווקא עכשיו, כש-הסי.אי.איי הופך לפטרונם של שוטרי, קציני ומאבטחי אש"פ והרש"פ...
