חוגי הימין הקיצוני הנאבקים כנגד היציאה של מדינת ישראל מרצועת עזה עוטים עצמם באצטלה תורנית כביכול. אשר על-כן מן הראוי להציג את הדברים לאשורם.
ראשית כמה מילים על עצם הנוכחות ברצועת עזה. אתחיל בסיפור מן ההיבט האישי. בקיץ של שנת 1976 עשיתי שם שירות מילואים בן חודש ימים עם גדוד התותחנים שלי. יחסית לשירות המילואים הסטנדרטי של תותחנים הכרוך בתנאים קשים של שהות בשדה ועבודה מפרכת, היה זה חודש נעים בהחלט. עשינו בעצם פעילות של חי"ר שכללה סיורים, מחסומים וכד'. היה נחמד מאוד לנהוג בג'יפ (צמיגי בלון) על חוף הים היפה, לאכול דגים על האש וכיו"ב.
ראוי לציין כאן, שגדוד מילואים אחד של תותחנים החזיק אז את כל הרצועה מעזה עד רפיח, דבר שמצריך לאחרונה נוכחות של חטיבות חי"ר סדירות מאומנות היטב.
מעבר לחודש הדי נחמד, אי אפשר היה שלא לשים לב למצב העניינים שם. מחנות הפליטים של שאטי וג'בליה הן ביצה מצחינה של צפיפות, סחי ומיאוס. העוני חוגג. לערבים המתגוררים בעזה חולקו תעודות מזהות על-ידי הממשל. במחסומים שעשינו היינו אמורים להעביר לבניין הממשל כל תושב מקומי שנמצא ברחוב ללא אותה תעודה. שם נאלץ להמתין שעות ארוכות בשמש הקופחת, כאשר לעיתים תכופות הוא סופג השפלות ומכות מיד איזה שוטר צבאי או חייל מילואים מזדמן ומשועמם. נקל לשער מה עובר בליבו של ערבי כזה, שממילא חי בתנאי עוני בחושות מצחינות, כאשר הוא נאלץ לעבור כשגרת חיים את המחסומים והמעצרים המזדמנים הללו.
אם הדבר נעשה כדי למנוע טרור בקרב היהודים החיים במדינת ישראל הרי זה הכרח. אבל אז בשנת 1976 לא עמדנו בפני הטרור של ימינו. הנוכחות שלנו ברצועת עזה היתה חסרת תועלת ותכלית ורק תרמה לשנאה הקיימת ממילא של הערבים שם כלפינו. וכדי להוסיף חטא סכלות על פשע האוילות הזה, הוקמו ההתנחלויות של גוש קטיף. מתוך רצועה צרה המאכלסת כיום כמיליון ורבע ערבים הוקצו 20% לישובים יהודיים המונים כיום כ-7,500 אנשים. ללא שום צורך ביטחוני או אחר. אלא אם כן יטען מאן דהוא שאת עלי החסה הנקיים מתולעים צריך לגדל אך ורק בגוש קטיף.
מן הראוי לציין שההתיישבות היהודית חסרת התכלית הזאת לא היתה בלב הקונסנזוס של הציבור במדינת ישראל כל השנים. אדרבא, הקונסנזוס בקרב מרבית הציבור היה שמעזה צריך לצאת. אלו שבאו להתגורר שם כדי ליהנות מוילה בזול על חוף הים המקסים ומפרנסה טובה, בהחלט לא עשו זאת על דעת רוב הציבור.
האמת שקשה להבין כיצד לא התקוממו עד עתה אנשים על הצורך לסכן חיי חיילים כדי לאבטח מעבר של פועלים תאיילנדים לחממות של אנשי גוש קטיף. והינה, סוף סוף בא ראש ממשלה עם ראש על הכתפיים וכושר מעשה ומוציא אותנו מן הביצה המצחינה של עזה. ולא זו בלבד שהוא מוציא אותנו ממקום שלא היינו צריכים להיות בו מלכתחילה, אלא שהוא עוד משיג דיבידנדים טובים מארה"ב על היציאה הזאת.
תוכנית ההינתקות הניבה הסכמה אמריקנית להשארת גושי התיישבות עיקריים של יהודים ביו"ש והסכמה בשתיקה לבניית גדר ביטחון שתמנע מעבר מחבלים בתוואי שלא היינו מצליחים להשיג לו הסכמה בתנאים אחרים. כל זאת מעבר לעובדה שצה"ל יוכל מעתה לחסוך בכוח אדם. ההגנה על הגדר מסביב רצועת עזה תדרוש מספר נמוך של חיילים מאשר זה שנצרך להגן על תושבי גוש קטיף שישבו בתוך הרצועה.
בנוסף, צה"ל יוכל לאחר יציאה טוטאלית מרצועת עזה להגיב ביתר עוצמה על התקפות טרור שיצאו משם. יהיה קל בהרבה לעמוד מול דעת קהל עולמית עויינת למדינת ישראל כאשר אנחנו מגיבים לטרור שמתבצע לאחר שעזבנו את הערבים שם לנפשם.
מה הטיעונים שמציגים כנגד כל זאת מתנגדי ההינתקות? "יהודי לא מגרש יהודי". על-כך כבר דובר לעיל. אף פעם לא היה קונסזוס על הישיבה שם. מי שהתיישב ברצועת עזה ידע היטב שהוא מועמד לפינוי בשלב כלשהו בעתיד. זאת מלבד העובדה שהשלטון קובע את יעדי המדיניות הביטחונית והמדינית, זאת על-פי היכולת לעמוד בהם ומהם סדרי העדיפויות. השלטון במדינת ישראל קבע, באופן חוקי ודמוקרטי, שמדינת ישראל לא יכולה להמשיך את הישיבה ברצועת עזה.
וכאן אנו מגיעים בעצם לנושא המרכזי שלנו. הטיעון התורני. מסגרת זאת איננה הראויה לקיים דיון הלכתי מקיף ומדוייק. אסתפק על-כן בהצגת עיקרי הדברים. מתנגדי תוכנית ההינתקות של שרון באים מקרב חוגי הציונות הדתית-לאומית. הטיעון שלהם מסתמך על-כך שהיהודים המתגוררים ברצועת עזה מקיימים מצוות ישוב ארץ ישראל ועל-כן יש איסור הלכתי לפנות את הישובים שם.
מדובר בפסוק: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג:נג). יש מחלוקת ראשונים מפורסמת בין הרמב"ם והרמב"ן האם מדובר במצוות עשה מן התורה או לא.
הרמב"ם לא מונה זאת בין המצוות, כאשר ה"מגילת אסתר" מסביר כי לדעת הרמב"ם היתה מצווה זאת נוהגת רק עד חורבן בית המקדש והיא תתחדש שוב רק לאחר ביאת המשיח. הרמב"ן לעומתו כותב שזאת מצווה הנוהגת בכל הדורות. (ראוי לציין שבהמשך חיבורו של הרמב"ן בוא הוא משיג על פסיקת הרמב"ם, הוא פוסק שיש איסור לצאת למלחמה ללא "אורים ותומים" ואיסור זה אף הוא נוהג בכל הדורות). מכל מקום, להלכה התקבלה בעם ישראל פסיקת הרמב"ן שמצוות ישוב ארץ ישראל נוהגת גם כיום.
מפרטי מצוות ישוב ארץ ישראל הוא גם האיסור לעזוב את הארץ אלא אם כן מתקיימים גדרים הלכתיים מסויימים ומפורשים. כאן המקום לציין שאותם חוגים דתיים-לאומיים המקפידים כל-כך על קיום פרטי המצווה באשר לישיבה בקרב מיליון ורבע ערבים עויינים, לא מקדישים זמן ומאמץ כהוא זה למחות כנגד כל אותם יהודים המשתייכים לשורותיהם ונוסעים בצורה תדירה לטייל בחוץ לארץ, לצורך טיול בלבד ותוך צפצוף על המצווה הזאת.
כמו-כן, אין שום הבדל בקשר לקיום מצווה זאת בין חלקי הארץ השונים. דין עזה כדין חיפה. ובעיר הכרמל למשל הולכים ונכבשים במהלך השנים חלקים גדולים על-ידי ערבים הקונים דירות מיהודים.
לאחרונה הזדמן לי לבקר ב"שיכון פאר-נוף" בשד' הציונות. זהו "שיכון עממי" שנבנה לאכלס עולים חדשים שהגיעו לארץ ישראל לאחר יסוד מדינת ישראל שם. התגוררו שם מאות יהודים. רק יהודים. היום מתגוררים שם מספר בודד של יהודים בלב אוכלוסיה ערבית אשר רכשה את הדירות. מצב דומה קיים במקומות רבים בארץ ישראל. אף מילה ואף צפצוף מפי המתהדרים במצוות ישוב ארץ ישראל ומשמיעים ברמה את קולם רק כאשר מדובר בהתיישבות של מתי מעט יהודים בתוך אוכלוסיה ערבית עויינת, תוך סיכון חיי היהודים שם וחיי יהודים במקומות אחרים עקב ההתגרות בערבים שם. ראה ע' "גוש קטיף", או "חברון".
היבט נוסף הוא העניין של פיקוח נפש. יש שלוש מצוות שעל קיומם מוטל על יהודי למסור את נפשו ולא לעבור עליהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הציבור הד"ל הוסיף על-כך מצווה נוספת: ישוב ארץ ישראל. אין לכך שום מקור. אין שום היתר ליהרג כדי לקיים את מצוות ישוב הארץ.
אדרבה, כמו כל המצוות כולן, אם קיומן כרוך בסכנת נפשות, חייב יהודי לעבור עליהן כדי להציל את נפשו. כמו שבת למשל. אם יש רק ספק קל של פקוח נפש חייב יהודי לחלל את השבת כדי להציל את הנפש. לא רק שלא ראינו בכל שנות קיום המדינה את היהודים הד"לים נרתמים למאבק על השבת (אדרבה, בכל הזדמנות הם הצטרפו למפירי המצוות שנלחמו כנגד יהודים שנאבקו למען השבת) אלא שלא ראינו אותם אף פעם נרתמים אפילו לקיום מצוות שעליהן אכן חייב יהודי ליהרג ולא לעבור. גילו עריות למשל.
כל גדולי התורה פסקו שגיוס בנות לצבא הוא בבחינת יהרג ובל יעבור. הד"לים, לא זו בלבד שיצאו נגד הפסיקה התורנית המפורשת הזאת כאשר יהדות התורה נאבקה לביטול הגזירה, אלא שהם שלחו בריש גלי את בנותיהן לשירות בצבא. אבל כאשר מדובר במצוות ישוב ארץ ישראל, הם אשר מוכנים ליהרג בעצמם ולשלוח אחרים שבכלל לא מאמינים בתורה, ליהרג כדי לקיים מצווה זאת, שכאמור, כמו כל המצוות כולן למעט השלוש שהזכרנו, נדחית מפני פיקוח נפש.
השאלה כמובן היא מתי קיים מצב של פיקוח נפש שמפניו נדחית מצוות ישוב ארץ ישראל. זאת איננה אבל שאלה הלכתית אלא שאלה צבאית אסטרטגית שבה קובעים המומחים בנידון. כמו שכאשר צריך לבנות גשר כהלכה כדי למנוע ממנו לקרוס ולגרום לאבדן נפש, כך גם במקרה זה. מדובר בשאלה מקצועית. מוזר ותמוה על-כן לראות קציני צבא נכנסים ויוצאים עם מפות לחדרי רבנים. קריאת מפות צבאיות היא מקצועם של אותם קצינים, לא של הרבנים. כמו שמהנדס לא יכנס עם מפת תכנון הגשר לרב לבקש עצה הנדסית מקצועית כך אין לקצין הצבא מה לחפש אצל הרב עם המפה הצבאית.
לאחר שראינו שבעניין מצוות ישוב ארץ ישראל התקבלה פסיקת הרמב"ן, צריך לדעת דבר נוסף שהנו חיוני מאין כמוהו. העניין של "אורים ותומים". הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים של הזמן האחרון, נשאל פעם מהי דעתו על ההתנחלויות בשטחים שנכבשו בשנת 1976. דהיינו, האם צריך להחזיר את השטחים או לא.
תשובתו היתה שלמרבה המזל לא שואלים אותנו על-כך הלכה למעשה. זאת, מכיוון שהיסטורית, למעט מקרה אחד אותו הסביר אז, לא היה שום מקרה בו יצאו יהודים להילחם ללא שאלה ב"אורים ותומים". (כדי למנוע שום ספק, ברור שלא מדובר בהגנה על הנפש. אם יהודי מותקף ויש סכנה לחייו ברור שהוא מחוייב להרוג את המתקיף, בחינת "הבא להורגך השכם להורגן"). לכן, מאחר ואין לנו היום "אורים ותומים", ממילא אין שום היתר הלכתי לצאת למלחמה למען קיום מצוות ישוב ארץ ישראל.
לאור האמור לעיל, נשאלת כמובן השאלה, על מה כל הרעש שמקיימים חוגי הד"לים מסביב לעניין השטחים. התשובה פשוטה. לא קיום התורה בראש מעייניהם, אלא השימוש בה לקידום מטרות פוליטיות בם הם חפצים. הם עושים את התורה קרדום לחפור בה. במשך שנים ארוכות הצטרפו למנהיגי הציונות שמטרתם בהקמת מדינה בארץ ישראל היתה אך ורק להשתמש במדינה זאת כמכשיר להחליף את תורת ישראל כבסיס לזהות יהודית עם בסיס אחר המושתת על לאומיות, סוציאליזם וכל מיני איזמים אחרים.
מנהיגי הציונות הד"לית הצטרפו לנטישת התורה כבסיס היחידי לקיום הזהות היהודית והמירו אותה בלאומיות. תוך כדי כך הצטרפו בנפש שוקקה לרדיפת היהודים החרדים שנעשתה במדינת ישראל. כדי להציג עצמם כקדושים יותר מן האפיפיור, אמצו את סיסמת הציונות החילונית של ישוב הארץ תוך שהם עוטים אותה במסכה תורנית של מצוות ישוב ארץ ישראל.
היום, כאשר מנהיגי הציבור החילוני התפקחו מן האשליה הציונית המסוכנת של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה וכל מטרתם היא כיצד לשרוד בחיים במדינה שהקימו - ואשר הפכה במקום לפתרון בעיית האנטשימות כמו שהבטיחו הרצל והוזיו למחוללת האנטישמיות הגדולה בעולם כיום - נותרו אנשי הציבור הד"לי הציונים האחרונים. כי להודות היום בכישלון התשובה הציונית למה שמחולליה הגדירו כ"בעיה היהודית" (בשבים היתה היהדות בעיה ולא מפעל חיים) משמעותו עבורם לוותר על התחליף ה"דתי" שמצאו ליהדות ואשר הסתכם במצוות ישוב ארץ ישראל. מה שעומד בפניהם כיום הוא: לחזור לתורה בכללותה או להפוך לחילונים גמורים.
מתוך המצוקה הנפשית הזאת של הציבור הד"לי, צומחת בעצם ימים אלו משיחיות שקר חדשה. על חורבות הישובים המפונים בגוש קטיף ניצבים רבנים, מזוייפים בראש בני תשחורת מרוקנים מכל תוכן ומכריזים על "אמונה" בנס שיעשה להם משמים ברגע האחרון. מי שקרא את תיאור יוסיפוס ב"מלחמות היהודים" על אותם בריונים, סיקריקים, שכאשר הלהבות ליחכו כבר את כותלי בית המקדש ציפו לנס משמים שיצדיק את ההתנהגות הבריונית שלהם שהיא אשר חוללה את החורבן, לא יכול שלא לראות ב"נוער הגבעות" ובאותם המתהדרים בתואר "רבני הציונות הדתית" רפליקה מדוייקת של "הני בריוני".