דברים שאמרתי בשבוע שעבר בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, על כי לא הוכח כי רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נגרם בשל הסתה, עוררו סערה ציבורית. אין בכוונתי לחזור ולעסוק כאן בשאלת הקשר הסיבתי שבין ההסתה שהתנהלה נגד ראש הממשלה ותוכניתו המדינית, לבין מעשה הרצח על-ידי הרוצח יגאל עמיר. אציין רק כי הדברים שאמרתי היו בעיקרם בהיבט המשפטי, ויש להם תימוכין, אך הם לא התיימרו להיות קביעה היסטורית, ואף לא כוונו להמעיט מחומרת ההסתה דאז, כמו גם מחומרת תופעות ההסתה היום, על הנזקים והסכנות הכרוכים בכך.
אני מבקש לומר כאן מספר מילים על ההקשר בו נאמרו הדברים, אשר הפרשנות שניתנה להם על-ידי מספר דוברים החטיאה את העיקר, ואת ההקשר והתכלית של דבריי. הדברים שאמרתי היו בתגובה לניסיון לקשור בין התבטאויות של רבנים נגד תוכנית ההינתקות לבין מעשה הרצח בשפרעם, ולדרישה שבאה בעקבות קישור זה לחקור ולהעמיד לדין את הרבנים על הסתה.
הדגשתי בדבריי, כי למרות חומרת תופעת ההסתה, יש להיזהר מקישור בין אירוע זה או אחר לדברי ביקורת והסתה, קישור שתכליתו להכשיר את הקרקע להחנקת ביקורת, ולהפעלת מערכת אכיפת החוק נגד ביטויי מחאה והתנגדות, גם אם חריפים, קשים ומקוממים.
כבר לפני כשנה, עם תחילת פעולות המחאה וההתנגדות לתוכנית ההינתקות, הבהרתי את עמדתי בפורומים מקצועיים וציבוריים שונים, לרבות במפגש עם ראשי מועצת יש"ע, כי המערכת המשפטית תגלה סובלנות רבה ואף תגן על זכותם של מתנגדי תוכנית ההינתקות לקיים מאבק ציבורי נגד התוכנית בכלי הביטוי והמחאה המקובלים בחברה דמוקרטית. הדגשתי, כי מבחנה של חברה דמוקרטית בכיבוד חופש הביטוי הוא מבחן הביטוי הקשה, המקומם והמתריס. הבהרתי כי לתפיסתי דווקא בחברה מפולגת ושסועה מבחינה פוליטית וחברתית יש משנה חשיבות לקיום חופש ביטוי רחב לשם מניעת תחושה של ניכור של אוכלוסיות מסוימות בציבור, וכדי לחזק את התחושה של בני אותם ציבורים כי ביכולתם להיאבק ולהשפיע בכלים של שיח ציבורי, ולא בכלים אלימים ואסורים.
אני מאמין כי במציאות כזו יש חשיבות עליונה, גם משיקולים מעשיים, לקיים גבולות מחאה ומאבק רחבים, לשם מתן ביטוי לרגשי התנגדות, כעס ותסכול, שאחרת עלולים להיות מנותבים לדרכי מאבק מחתרתיות ואלימות. הזכרתי בהקשר זה מחקר מ-1993, קודם לרצח רבין ז"ל, שמסקנתו היא כי למעשי רצח פוליטי בחברה היהודית לדורותיה קדם תהליך של ניכור בין קהילתו של הרוצח לכלל הציבור.
אמרתי במספר הזדמנויות בעבר, כי ההתמודדות נגד אמירות חריגות ומסיתות במסגרת המאבק בתוכנית ההינתקות, צריך להתנהל, בעיקרו, בזירה הציבורית והפוליטית, ולא בכלים משפטיים. תפקיד המערכת המשפטית במציאות כזו הוא להבטיח כי המאבק הציבורי לא יחצה קווים אדומים של דרכי המחאה המקובלות בחברה דמוקרטית, ולא יגלוש למעשי אלימות, ועליה להתערב רק בחריגות מובהקות מדרכי המאבק הלגיטימיות.
ציינתי גם שניסיון העבר מלמד, כי בנסיבות כאלה לשימוש בכלים משפטיים יש השפעה מוגבלת על להט השיח הציבורי. אכן, לביטויי הסתה ואלימות עלולה להיות השפעה מדרבנת על מעשי אלימות, ועל הרבנים ומנהיגי ציבור לגלות איפוק ואחריות בדבריהם, אך יש גם לקחת בחשבון שגם להחנקת המחאה עלולה להיות השפעה של הסלמת אווירת האלימות.
בהתאם לכך הדגשתי שוב ושוב במהלך השנה האחרונה, כי לא תהיה כל הבנה או סובלנות כלפי דרכי מאבק אלימות, וכי כל מעשה אלימות ייתקל בתגובה תקיפה של מערכת אכיפת החוק. מדיניות זו אכן יושמה באופן עקבי ובלתי מתפשר מאז תחילת אירועי המחאה וההתנגדות, והיא באה לידי ביטוי בעיקר באירועים של חסימות הכבישים ההמוניות, בהם נעצרו והועמדו לדין מאות מתפרעים.
אציין עם זאת, כי בהתאם למדיניות שנקבעה, הוגדרו מצבים בהם יינקטו הליכי חקירה והעמדה לדין גם בגין קריאות הסתה לאלימות או לאי-ציות, כגון מקום שמדובר בקריאה ישירה ומפורשת למעשי אלימות. בהתאם לכך נפתחו בחודשים האחרונים מספר תיקי חקירה בגין פרסומי הסתה והמרדה.
זוהי אפוא, בקליפת אגוז, המדיניות לפיה אנו פועלים. אין היא מקילה ראש בחומרת תופעת ההסתה ובנזקיה המיידים והמתמשכים, ומאידך היא מבקשת לראות את הדברים בהקשר רחב של חופש הביטוי, ושל מקומה של מערכת אכיפת החוק בהתערבות בניהול מאבק ציבורי בחברה דמוקרטית. זהו גם מבחנה הכפול של הדמוקרטיה הישראלית: עמידה תקיפה על יישום החלטות המוסדות המוסמכים של המדינה, אך זאת תוך שמירה חופש הביטוי והמחאה של המתנגדים להחלטות אלה.
