בדברים כואבים ונוקבים, המשיל אורי אליצור את ה"הינתקות" למעשה אונס ("ידיעות"/5.8.05; מי שיפנה אלי, יוכל לקבל צילום המאמר).
הציבור קרוע קרע עמוק - בין הנאנסים למחנה האונס.
מי בנאנסים?
ראשית לכל, רבבת האנשים - גברים, נשים וילדים - אותם משליכים מבתיהם ומסביבתם, הפיסית והאנושית. עד כה הם נקראו "מתנחלים", תוארו כעלוקות מוצצות דם ודמים, הואשמו בהרג חיילינו ובכל תחלואי החברה; כעת מחבקים אותם חיבוק דוב, רוצים להתפייס אתם כאחים עוד בטרם הושלם מעשה האונס.
לא רק הם.
איתם נאנס כל המחנה הלאומי - אלה שגדלו על ברכי אבות הציונות, מכל גווני הקשת הפוליטית. בהם כמעט כל הציבור הדתי - הכיפות הסרוגות והשחורות - פרט לשוליים צרים של "מימד" מצד אחד, והחרדים האנטי ציוניים מצד שני.
ביניהם מיטב הנוער של ימינו, הבנים שביחידות צה"ל בהן מוקז דם החיילים, הבנות בשירות הלאומי בעיירות הספר. גם אלה המכונים על-ידי שר-הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד
"הפרחחים" ו-
"הדור האבוד" שמתבצרים בישובים, בניסיון נואש לחסום בגופם את ביצוע הגזרה - כל עוד אין הם נגררים לפגיעה פיסית במגרשים.
בהם גם חילוניים - שחרדים לעתיד המדינה היהודית, שלא מוכנים למכור עתידה בנזיד "אכול ושתה".
חבל שרק מעטים מהם נראים וקולם נישמע.
נאנסים גם כל אלה, שתקינות הממשל, הדמוקרטיה, החוק והצדק יקרים להם, שדואבים את רמיסתם עד עפר, הפיכת מדינתנו לרפובליקת בננות מושחתת, נשלטת על-ידי משפחה פושעת בחסות רשויות החוק והתקשורת.
מי במחנה האנסים?
בראש -
אריאל שרון, שבהמלצת עורך-דינו דב ויסגלס ויועצי התקשורת החליט
"ההחלטה ההיסטורית" כדי להימלט מאימת הדין. ללא כל עבודת מטה, ללא מעורבות המומחים ובניגוד לדעת רובם - כאשר לאחר המעשה נודעה להם ההחלטה.
רק
"צוות החווה" - עורך הדין, יועצי התקשורת, הבנים; וגם מנכ"ל הליכוד לשעבר, שותף לעבירות.
איך שרון נימק זאת? - כי
"זה טוב למדינה ולביטחון". זה הכל.
איך העביר את ההחלטה? - כולם יודעים, גם אלה שבוחרים להתעלם מכך.
איתו
הפוליטיקאים - הנבחרים המושחתים של הליכוד, שבגדו בציבור שהעלה אותם לשלטון. מפחד, או תמורת בצע, או מדביקות לכסא, כדי לדחוק הקץ של ההתמודדות בפריימריז. להם אחריות מלאה לאונס. יש לקוות ולעשות כדי שיתנו את הדין על כך.
גם אלה שחברו אליהם, תוך התעלמות מרמיסת הדמוקרטיה והחוק, בקואליציה ובאופוזיציה - רק כדי לממש את המעשה.
הבאים ברשימה הלא-מכובדת הם
ראשי מכונת "עשיית הצדק" - היועץ המשפטי לממשלה, ראשי הפרקליטות, שופטי בית המשפט העליון. הם שהחליטו בטיעונים מופרכים לא להעמיד לדין את ראש ממשלתנו ובנו על עבירת שוחד, הם שחסמו ודחו שאר העתירות לבג"צ על ההתנהלות הבלתי ראויה, תוך רמיסת כל כללי הדמוקרטיה, של מכונת ההינתקות.
מערכת שכמעט כולה מקשה אחת, מאותו בית-יוצר.
התקשורת, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", גם היא מונוליטית ברובה המכריע, התגייסה לשמור בקופסה ולעטוף בצמר-גפן את האתרוג הרקוב - לפחות עד שיספק את הסחורה.
לזה התייחס אורי אליצור:
"ודן מרגלית כותב, שעכשיו הכי חשוב שההינתקות תעבור בשלום. אחרי ההינתקות נצטרך לבוא חשבון עם שרון על ההתנהלות הבלתי-דמוקרטית שלו לכל אורך התהליך. ממש ככה, בלי בושה. עכשיו הכי חשוב שהגנב יביא לנו את הכסף, כי רק הוא יכול לפרוץ כספות, ולא נפריע לו. אחרי שהכסף הגנוב יהיה עמוק בכיס שלנו, נוכל להתפנות לעשות חשבון מוסרי נוקב עם הגנב על הגנבות שלו".
הם, התקשורת והפוליטיקאים, משקרים לנו:
כי ללא ההינתקות נהיה מיעוט בארץ-ישראל המערבית - כאילו שבעקבותיה ישתנה ההרכב הדמוגרפי באזור; כאילו שאחרי אוסלו אנחנו ממשיכים לשלוט בכל האוכלוסיה הפלשתינית, וההינתקות תגאל אותנו ממצב מביש זה.
כי ההינתקות תפסיק את הטרור, תמנע ההרג, תביא לשלום. כאילו שהפלשתינים יסתפקו בזה, לא ידרשו סילוקנו מכל השטחים וירושלים. וזכות השיבה. וזה רק ההתחלה.
כי אחרי שהממשלה החליטה, והכנסת אישרה, ושופטי הבג"צ דחו העתירות - ההינתקות היא התגלמות הדמוקרטיה ושלטון החוק. וכל המתנגדים קמים להחריבם.
אחריהם
המבצעים - הפקידים הבכירים ומפקדי הצבא. הם רק ממלאים הוראות ופקודות, בלי לתהות על חוקיותן. נשכחה מהם ההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה - וחל איסור חמור להזכירה בהקשר זה.
והציבור, איפה הוא? הציבור החילוני, המשכיל, הנאור?
חלקו, שותפים מלאים למעשה האונס, צוהלים משמחה ומשנאה. סוף-סוף מגיע לקיצו שלטון כוחות החושך. הבנים לא ייהרגו יותר, הכספים לא יבוזבזו בהתנחלויות ויזרמו לשכבות הנחשלות, הכלכלה תפרח ובא לציון גואל...
חלק אחר, מחבקים ומנחמים - אבל צריך לקיים ההחלטות הדמוקרטיות של הרשויות המוסמכות. כאילו לא רואים ולא שומעים ולא מבינים את מה שקורה, ממש לידם.
וחלק אחר, אולי הגדול - פשוט לא איכפת להם. מבלים בחו"ל או בים, בדיסקוטקים ובפאבים.
ממש לידינו, חיים בפלנטה אחרת. יש שנהנים, במציצנות חולנית, ממראות השבר, מהזעקות, מצילומי האימהות והילדים הבוכים. יש שמשתתפים בצער - אבל את החגיגה ה"חוקית-דמוקרטית" אי אפשר להפסיק.
כולם צופים במעש, כולם רואים את הקולות. ולא מגיבים, ולא נוקפים אצבע.
גם הצופים מהצד הם שותפים מלאים למעשה האונס.
זה אולי רוב הציבור החילוני. מוטב לי לא להיות חלק ממנו.
עדיף לי "לבזבז" זמן וכסף, לסבול כאב ותסכול במאבק אבוד שסופו ידוע מראש.
עדיף לי לספוג המבטים התמהים כשאני מופיע במסיבת חברים בחולצה כתומה, או בדיון עבודה עם צמיד כתום על היד. ואף אחד לא שואל, אף אחד לא רוצה להתייחס, להתווכח, לנסות לשכנע או להשתכנע.
עדיף לי להיות פרט בלתי ניראה בין עשרות האלפים בעצרות ובצעידות חסרות התוחלת;
עדיף לי להיעצר על הפרת צו-אלוף, לעבור על החוק בניסיון להגיע לציר כיסופים כדי להקשות על מעשה האונס.
בבחירה בין שני המחנות - האנסים והצופים מהצד, או הנאנסים - מוטב לי להיות בין הנאנסים.