(סיפור זה מוקדש לחיילים ולשוטרים שעשו מלאכתם נאמנה ומילאו חובתם כיאות)
בקיבוץ בו אני חי מכירים אותי כידיד החתולים. לפעמים מביטים בי בהתפעלות למראה החתולים המתלווים אלי ומתחככים ברגלי.
אני אוהב בעלי חיים והחתולים יודעים זאת. חתולים לא מחפשים את אהבתי. הם בעלי חיים אנוכיים ואוהבי נוחיות. כשהם מגלים אדם שלבו יוצא אליהם הם מאמצים אותו ונותנים לו את הזכות לשרת אותם. אני הפראייר שכל חתול נורמלי מחפש.
ממטבח הקיבוץ הבאתי את עודפי הדגים המטוגנים, חלב שהחמיץ וביצים מבושלות שנותרו אחר ארוחת הבוקר. הייתי שומר את הדברים במקרר שלי ומדי בוקר בקומי משנתי שמעתי את החתולים מחוץ לדלת, מכריזים שהם רוצים את ארוחת הבוקר שלהם. הייתי מוציא אליהם מה ששמרתי במקרר ומתפנה לעיסוקי.
שלוש חתולות עשו לעצמם משכן קבע ליד ביתי ומינו אותי למשרתם האישי. כשישבתי בחוץ היו באות ומתחככות ברגלי, מגרגרות בהנאה כשליטפתי אותן ומורחות לחייהן בנעלי. לפעמים נעצו ציפרניהן במכנסי כדי לטפס ולעלות על ברכי. אך בתוך המכנסיים היו רגלי וציפרניהן ננעצו בשוקי. לא נעים.
מתוך הבית שמעתי את המריבות שלהם אחר שחילקתי להם את מזונם וסגרתי את הדלת. חתולים תמיד הולכים לבדוק מה אוכלים חתולים אחרים ומנסים לגנוב להן את המזון. על-רקע זה היו שם צרחות, יללות וגידופים שלא הייתי מעיז לחזור עליהם בחברה מהוגנת.
שאלו אותי אם אני מרשה להן להיכנס לבית. השבתי שאני מרשה אבל האקלים בארץ ישראל נח לחתולים והם אינם נזקקים למחסה מהגשם. בקיץ הם מנמנמים על גגות פח לוהטים וסופגים בהנאה את החום.
לפעמים הייתי שומע את קול הנשיפה שחתול משמיע כאזהרה וידעתי שכלב התקרב אליהם או שועל.
בוקר אחד הצטרף חתול רביעי לשלישיה. צבעו היה כחול אפור. חתולים בצבע כזה מכונים "רוסי כחול". ואומרים שמוצאם בסיביר.
הוא היה זכר צעיר לכן גילו החתולות סובלנות כלפיו. במשפחת החתולים מושלת הנקבה ואוי לו לזכר שינסה לאכול את מזונו בלא רשותה של הנקבה.
עכשיו היו לי ארבע. שתי חתולות צבעוניות, אחת שחורה ואחד רוסי. הרוסי ארב ליד הדלת וכשיצאתי רץ בעקבותי, משמיע יללה קצרה להפנות את תשומת לבי אליו.
אחר כמה נסיונות כאלה נטל הרוסי יוזמה ובמקום לרוץ בעקבותי עקף אותי והלך לפני בזנב מורם. הסב ראשו לאחור להבטיח שאני רואה אותו ואז מתח זרוע אחת ואחריה עוד אחת, קימר את גבו ושב ומתח זרועותיו. ההצגה שלו דמתה להצגת סטריפטיז והדמיון לרקדנית מתערטלת שעשע אותי עד שפרצתי בצחוק ועמדתי. כשעמדתי מיהר להתקרב אלי ולהתחכך ברגלי, נושא עיניו אל ידי כמבקש שאלטף אותו.
הוא התפתח יפה. ראשו תפח וגופו התעגל. ידעתי שחתול זכר אינו נשאר זמן רב במקום אחד. ריחה של חתולה מיוחמת יגיע אליו ממרחקים והוא ילך קילומטרים אחר הריח. ליד הנקבה יהיו זכרים נוספים ושם תוכל הנקבה המיוחמת ליהנות מהמלחמות שיילחמו הזכרים זה בזה, צורחים, נוהמים ואפיהם מדממים מסריטות יריביהם.
הרוסי חזר תמיד. יומיים או שלושה נעלם עם כל הזכרים ואחרי כן שב, מתנהג כמי שמילא את חובתו. תמיד התפעלתי מכושר ההסתגלות של החתול. החתול הארצישראלי צבעו מפוספס בכתמים ופסים אפורים, כהים יותר וכהים פחות. הוא אינו זקוק להסתגלות שהרי כאן ארץ המקור שלו ובאירופה מכנים אותו חתול קפריסאי. אך החתול השחור מוצאו ממערב אירופה והוא חתול בית. החתול הג'ינג'י הוא ויקינגי. הויקינגים הביאו את החתול הזה לעולם שמחוץ לסקנדינביה.
בקלות הסתגלו החתולים לאקלים של ישראל כמו לכל אקלים אחר והם מעדיפים לחיות בחוץ. ללא גג של בית מגורים. גם החתול הרוסי שמוצאו מאזור הקרח הסיבירי נראה מרוצה. האקלים לא הפריע לו.
בגלל משמר החתולים ליד ביתי לא היו אצלי עכברים בעוד שחברים רבים התקינו מלכודות בבתיהם כנגד מכה זו.
לפני כחודשיים הודיעה לי מזכירת הקיבוץ שביום ראשון הקרוב יגיע לכאן וטרינר כדי לחסן את החתולים. כל מי שמגדל חתול בביתו מתבקש להביאו לחיסון כי נתגלה שועל נגוע בכלבת ויש חשש שבעלי חיים נוספים נדבקו במחלה איומה זו. ביקשתי שיעזרו לי בלכידת החתולים והבאתם אל הווטרינר ביום ראשון וקיבלתי הבטחה שאקבל את כל העזרה הנחוצה.
ביום א' לא הגיע איש. לבדי אוכל ללכוד חתול אחת, אך כשאלכוד אחת יברחו האחרים ולא אוכל לחסנם. המתנתי כל שעות הבוקר ולבסוף התקשרתי אל המזכירות. שאלתי אם הווטרינר הגיע ואז התברר שהוטרינר כבר היה ביום שישי. סכנת הכלבת הציקה לי. לעתים רחוקות מאוד היו חתולים נדבקים במחלה זו כי חתולים מתרחקים מכלבים ומעטים הכלבים המסוגלים לנשוך אותם. אך כאן יש שועלים וזאבים ומדי פעם הם מצליחים לתקוף חתול בלילה. הסכנה קיימת איפוא.
יחד עם זאת קיויתי שאנשי משרד הבריאות בשיתוף עם הפקחים של רשות הטבע והגנים יאתרו בעלי חיים נגועים וירחיקו את הסכנה.
שבוע אחרי כן הונחו מכמונות בכמה פינות בקבוץ הרחק מאזור המגורים שלי.
חתולה אחת מהחתולות שלי לא הגיעה בבוקר. חששתי שננלכדה באחת המכמונות ולא הלכתי לחפש כי אם אכן אמצא אותה כלואה במכמונת לא אוכל להחזיק מעמד נגד יללותיה.
במזכירות אמרו לי שנלכדו כמה חתולים. לוקחים אותם לשרות הוטרינרי שם יהיו בקרנטנה עד שיתברר אם הם נגועים במחלה או אינם.
למחרת נעלמה חתולה נוספת.
ביום השלישי התקשרה אלי ענת שהיתה ממונה על כל עניני התברואה. היא נשמעה מהוססת מאוד. אמרה שהולכים לשים מכמונת ליד ביתי וכי היא רוצה מבקשת שלא אפריע למרות שאני אוהב חתולים.
השבתי לה שמדובר כאן בכלבת וכי אני אוהב חתולים אבל גם ילדים אני אוהב ואיני רוצה שילד יחלה במחלה זו בגלל שהפרעתי ללכוד חתול. נראה היה לי שהוא הבין את הסכנה בה היה שרוי משום שהוא לא נלכד בעוד החתולים האחרים כבר נלקחו לקרנטנה. כעבור יומיים כבר לא היתה לי אף חתולה, רק הרוסי הסתובב חפשי. הוא ניצל את העדרן של החתולות והתרוצץ סביבי ללא הרף. ככל שירבה להתחכך בי כך ידביק עלי את ריחו והעולם יידע ששלו אני על-פי הריח.
המכמונת הונחה בקרבת ביתי כעבור שלושה ימים. חשבתי שהרוסי שלי פיקח וימָנע מלהיכנס לתוכה. אך בלילה, כשחזרתי הביתה שמעתי את יללתו. יללת מצוקה השמיע ומיד רציתי למצוא היכן הוא ולשחרר אותו. קשה לעמוד בפני הקול הזה. לבטח עקב בעיניו אחרי וראה אותי פותח את דלת ביתי ומעלה אור, אז השמיע שוב אותה יללה. הוא בטח בי שכאשר אשמע את קולו אבוא לשחררו.
נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת אחרי והתקשרתי לענת. אמרתי לה שהחתול האחרון נלכד וכי אם לא יבואו כעת ויקחו אותו לא יהיה לי כח להתעלם מיללותיו ואשחרר אותו. היא אמרה שהיא כבר כבר כבר מסדירה הכל. אחר חמש דקות הגיע נועם עם הטנדר הלבן. לא יצאתי להסתכל. לא רציתי שהחתול יראה אותי. אך שמעתי את קולו. זו לא היתה קריאה לעזרה אלא זעקת שבר שהשמיע כשנועם הניף את המכמונת על הטנדר ויצא לדרכו.
את המשך הדברים צריך הייתי לדעת. הסיפור אודות שמירת החתולים בקרנטנה היה סיפור בלבד. לא היו לווטרינר המחוזי תאי בידוד לאלפי החתולים שנלכדו. גם למאות לא היו תאי בידוד ואפילו לא לעשרות. הווטרינר השמיד אותם בזריקה. אף חתול לא היה נגוע בכלבת כפי שניחשתי.
וטרינרים תמיד ניסו לעטות על עצמם הילה של אוהבי בעלי חיים. וטרינר שאוהב בעלי חיים אפשר למצוא בהולנד או במרפאה פרטית לחיות מחמד. כאן עיסוקו העיקרי של הוטרינר הוא השמדת בשר נגוע ובעלי חיים נגועים. משנעלמו החתולים הגיעו העכברים וכעת גם אני צריך מלכודת, או ארסניק.
מבע עיניו של הרוסי הכחול וקולות השבר של מהדהדים עוד באזני. גם תנועות הסטריפטיז המשעשעות שלו זכורות לי. כולם אומרים לי שהייתי בסדר. אני מילאתי את חובתי.
למה אני מרגיש בוגד?