לפניכם, שני סיפורים אמיתיים.
לשניהם צדדים מרגיזים מבחינת מעמדו של האזרח הקטן.
לשניהם סוף טוב.
שניהם – מאזנים זה את זה.
לפני כעשרים שנה יצאתי לטיול סנפלינג באזור נחל חצצון, לא הרחק מקיבוץ עין גדי. מדובר בשנת 1986, שנת המונדיאל, שנת השיא בקריירה של כדורגלן העל מרדונה.
בגלל טעות אשר כמעט ונלוותה אליה מילת התואר: "טראגית", נתקענו בשטח למשך שעות רבות ללא מים וללא מזון. ה"בנים" הלכו להזעיק עזרה בעוד אנחנו, (ה"בנות"), נשארנו להסתתר בין הסלעים מפני השמש, מפני החיות ומפני בני אדם, המסוכנים מכל...
כמו בסצנה הלקוחה מתוך סרט, ישבנו וסיכמנו את חיינו במונולוגים אישיים ובשיחות נפש, מתוך מחשבה כי הנה הגענו אל שעותינו האחרונות.
לא היה לנו מושג בנוגע לגורלם של בני זוגנו ולא ידענו האם הם הצליחו להגיע אל הקיבוץ כדי לגייס עזרה וכוחות חילוץ למעננו?
חששנו לגורלם.
חששנו לגורלנו.
כעבור שעות, עם רדת הלילה, התחלתי לדאוג באמת. חברתי התייבשה ואני מצאתי את עצמי מתפללת לבורא עולם (אני?) ונודרת נדרים שאינני זוכרת את תוכנם. אספתי סביבי אבנים גדולות כדי להתגונן מפני תוקפים למיניהם (הולכי ארבע, שתיים וגחון) וחיכיתי לנס.
לקראת השעה שתיים לפנות בוקר, שמענו רעש מנוע של מסוק והשמיים התבהרו לפתע מפצצות תאורה. זמן קצר לאחר מכן שמענו במעומעם קריאות של אנשים אשר חיפשו אותנו. בתחילה לא היינו בטוחות כי הקוראים הם אכן "מכוחותינו" ומתוך זהירות יתר לא השבנו לקריאותיהם. אבל, עם חלוף הזמן שנמדד בדקות ספורות, זיהינו במפורש את קריאת שמותינו והבנו כי ניצלנו.
חברתי התקשתה לעמוד על רגליה ולכן צעקתי אל עבר החיילים בהתרגשות שאנחנו בסדר ושיגיעו מהר עם חובש.
"אל תדאגי", אמר לי אחד החיילים של פלוגת המילואים אשר הגיע למקום, "ניקח אותה על האלונקה עד לאמבולנס, הממתין לכן בקרבת מקום; היא תהיה בסדר".
כך היה.
אולם שמחת הנחלצות הייתה קצרה מאוד.
מבטי האכזבה בעיניי חיילי הפלוגה למראה שתי הצעירות היה קשה: "מה, זה הכול? לא קרה לכן משהו?", אמרו לנו בטרוניה.
האכזבה מהאסון שלא קרה התחלפה עם כעס מתון: "בגלל השטויות שלכן ושל החברים שלכן הפסדנו את המונדיאל! הלך לנו משחק הגמר בגללכן!" אמר לי אחד המילואימניקים.
שתקתי.
התביישתי.
חשתי אשמה כלפי אותם אנשים וכלפי אותה מערכת אשר באה לחלצני. זו הייתה טעות שאני הייתי בין האחראים לה, ועתה אחרים צריכים לשלם את המחיר, חיילי המדינה אשר סיכנו את עצמם למעננו.
התביישתי גם על הכסף הרב שעליתי למדינת ישראל בגלל המחדל המטופש שהייתי שותפה לו.
התנצלתי בפני המחלצים.
"שטויות", אמר לי אחד החיילים, "העיקר שאתן בסדר. רק בפעם הבאה אני מציע לך ולחבר המאצ'ו שלך לחשוב קצת לפני שאתם משחקים אותה גיבורים. היה לכולכם מזל יותר משכל... זה לא יקרה בהכרח גם בפעם הבאה".
אחר כך הגענו לקיבוץ ושם חיכו לנו בני זוגנו הנבוכים ואנשי הקיבוץ שהיו חמים וחביבים. הם הכינו לנו אוכל ושתייה חמה.
אנשי יחידת החילוץ מיהרו לחזור ל"מונדיאל" ואנחנו נשארנו ללון בקיבוץ את שארית הלילה.
לפני כחודש חזרה לארץ משפחה ישראלית לאחר שש שנים של מגורים בבלגיה.
את תכולת דירתם שלחו בני הזוג בתוך מכולה שהייתה אמורה להגיע תוך חודש ימים לארץ, אך מסיבות נעלמות המכולה התעכבה כמעט חודשיים.
במשך אותה התקופה הם חיו בדירה כמעט ריקה, ללא חפציהם, ללא ריהוט, ללא מיטה לתינוק - בציפייה למכולה המתעכבת.
"לא נורא, היא בסוף תגיע", עודדתי אותם, "העיקר שאתם כאן. אין כמו ארץ ישראל".
כשהגיעה המכולה לארץ, שמחתם הייתה כבר כמעט שמחתי וזמן הציפייה הארוך נשכח כאילו לא היה.
כמעט...
בשיחת טלפון קרירה נאמר להם כי הם עלו במקרה בגורל, ולכן יש לבצע בדיקת מכס למכולה. כלומר, לפרק את תכולתה כדי לבדוק האם יש בה אמצעי לחימה, סמים ויתר פריטים מפלילים.
"או. קיי. זה קורה", אמרתי להם, "זה יכול לקרות לכל אחד... עוד יום תחכו... הרי כבר חיכיתם כל כך הרבה..."
כמעט...
שהרי מסכת האבסורד, הייתה באותה העת רק בתחילת דרכה...
בשיחת טלפון נוספת נאמר לבני הזוג כי... עליהם להביא לבדיקת המכולה כסף מזומן.
"מה?!"
"מה, מה?" ענו להם.
"הבדיקה עולה כסף, לא?"
"אבל... העליתם אותנו בגורל, מדוע אנחנו צריכים לממן את הבדיקה?" ניסו בני הזוג להבין את פשרה של הגזירה נעדרת ההיגיון.
"אין אבל! אתם לא רוצים? המכולה נשארת בנמל!" הייתה התשובה.
"טוב, אם אין ברירה אז שיהיה, נשלם", אמרו בני הזוג מתוך חוסר ברירה. הם קיוו כי בכך תסתיים הפרשה.
אלא ש... עקב בחירת המכולה לביצוע ביקורת סמים וכו', היא התעכבה עוד 5 ימים בנמל בהמתנה לביצוע הביקורת.
שאלה: מי ישלם על ימי ההמתנה?
התשובה: בני הזוג ישלמו את סכום כסף הנוסף עבור זמן האכסנה בנמל.
ועוד, הם נדרשו לשלם גם את מימון המשאית והנהג שיובילו את המכולה לאזור הבדיקה מחוץ לנמל.
לסיכום:
הזוג שילם:
1. סכום הכולל של 300 דולר (או 1,430 ש"ח) על הכרוך ב"לוגיסטיקה" של הביקורת: (מובילים, משאית, כלבים לזיהוי סמים...)
2. סכום של 850 ש"ח על אכסנה עקב ההמתנה/עיקוב לביקורת המכס.
סה"כ: 2,280 ש"ח.
זאת, בנוסף למיסי הנמל ומיסי המכס על התכולה.
סה"כ 4,800 ש"ח.
ברוכים השבים למדינת ישראל!
מוסר השכל כפול:
11) לפעמים, אהבת הארץ כרוכה בהוצאות כספיות מיוחדות לשם חילוץ.
2) חדוות העלייה לישראל, מאפילה על תחלואי הבירוקרטיה...