אין צורך להיות נביא או בן נביא, כדי לדעת שיוסי ביילין מתעב את יו"ר העבודה, בנימין בן-אליעזר. הוא אינו טורח להסתיר את דעתו החד-משמעית, שפואד איננו האיש המתאים להנהיג את המפלגה - לא היום, לא מחר, לא אי-פעם.
ממרומי הוד יהירותו האינטלקטואלית, בשמם של ערכים נעלים כמו "שלום וצדק חברתי", נוכח מאות מעריציו-מריציו תקף ביילין, אל מול פני האומה הישראלית המתפעמת והמשתאה, את כל החברים בצמרת מפלגתו, משתפי הפעולה עם ממשלת שרון, על כך שהכתימו בכתם בל ימחה את מפלגת העבודה והרסו לו את מורשת רבין נדבך אחרי נדבך.
אולי צודק ביילין בביקורתו החריפה על חברי מפלגתו. אולי באמת רק איתו ירדה חכמה לארץ ורק הוא יודע טוב יותר מכל חברי העבודה מה טוב בשבילם. אבל דבר אחד ברור: בכל מה שקשור בהליכים דמוקרטיים, ביילין הוא הדוגמא לאובדן היכולת להבנת הנקרא בחוקי היסוד. שהרי ממה נפשו של "רוץ ביילין, רוץ"? אם רוב חברי מפלגת העבודה החליטו למשוח עליהם את המלך פואד, ובעיני החבר יוסף ביילין זה משגה היסטורי חמור - מה יותר פשוט מאשר לעזוב את המפלגה שכבר אינה ביתו. ואם החבר ביילין חושב שהוא טוב מפואד, או אולי מי מידידיו משכבר הימים הולם יותר להיות הנבחר לראשות העבודה - שייאבק על החלפת המנהיגות. אך לא. זה לא יוסי. הוא בחר בדרך ייחודית הקובעת כך: אני, יוסי, אשאר במפלגה, ואתם, הנבחרים, תסתלקו מכאן. המפלגה הזו שלי, לא שלכם. אני הייתי כאן קודם ולכן מותר לי לעשות הכל, כולל לירוק בפרצופיכם הנדהמים. בקיצור: יוסי רוצה להיות גם בפנים וגם להשתעשע בחוץ. יוסי גם-גם.
אם יוסי ביילין הוא הרשע בסיפור המגוחך הזה, הרי מן הבחינה התקשורתית בנימין בן-אליעזר הוא בן דמותו של מי שאינו יודע לשאול. מאז החל ביילין להשתלח בבן-אליעזר, אימץ לעצמו היו"ר פואד את העמדה של "אין תגובה", או בנוסח היותר מפורט: "אני מיוסי התייאשתי ואינני מתכוון להגיב".
יועצי תקשורת מיומנים, אם אמנם נעזר פואד במי מהם, יכולים להסביר ליו"ר, כי בדרך השגויה הזו יהיה דינו כדין הגבאי של העיירה - זה שגם אכל את הדגים המסריחים וגם, בסופו של דבר, סולק מתפקידו בבושת פנים. בתגובתו הפאסיבית, הכאילו לא-איכפתית, מותיר פואד את כל הזירה התקשורתית לחזרות אינסופיות על ההכפשות היהירות של ביילין. וכבר אמר מי שאמר שאם חוזרים על שקר פעמים רבות - הוא נטמע בתודעה והופך לאמת.
