"לפנות את שדות המוקשים שבלב" היתה הסיסמה שטבע עמוס עוז לפני 12 שנים, בימי אוסלו העליזים ("ידיעות אחרונות", ספטמבר 1993), כשחלום "המזרח התיכון החדש" צבע את עולמנו בוורוד, ולפני שהטביענו בנהרות הדם של מלחמת אוסלו. "זה הרגע להוכיח כי תנועת השלום רוצה ומסוגלת להיות גם תנועת שלום בית", הוא כתב, והיתנה, בצדק, את השלום עם הפלשתינים ב"הפשרה רגשית בתוך עם ישראל".
היום, 12 שנים מאוחר יותר ("ידיעות אחרונות", 21.08.05), ניתן לומר בצער כי מסר חשוב זה לא נקלט ולא הוטמע במחנהו של עוז, ונשאר בבחינת קול קורא במדבר. ראשי המחנה התחלפו - רבין, פרס, שרון - אבל שדות המוקשים שבלב נשארו בעינם.
הגירוש הנורא של יהודים בידי יהודים התבצע בצמוד לתשעה באב, תאריך הקשור באסונות הכבדים ביותר בתולדות העם היהודי. למרבה הכאב, ועל רקע עצוב זה, מצא עוז את העוז והחוצפה לזרוע מוקשים נוספים ולהתיימר לייצג ציבורים רחבים בהרבה ממחנהו האמיתי. עוז מחלק את אזרחי ישראל לשני מחנות, ומחליט שהוא בר-סמכא להגדיר הן את חלום המתנחלים והן את חלום החילונים.
על-פי עוז, חלומם של הישראלים החילונים הוא: "אנחנו רוצים לחיות במדינה נאורה, פתוחה וצודקת, ולא במלכות הרבנים והמשיח". עד כאן - כחילוני - איני חולק עליו, אבל ההמשך כבר אינו מקובל עלי - ולפי תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת גם לא על רוב החילונים - "וגם לא בארץ ישראל השלמה", כאשר כוונתו ל-22% מארץ ישראל השלמה המצויים ממערב לירדן, ושגם אותם הוא וחבריו ומנהיגו החדש רוצים לקרוע.
המאבק הנוכחי איננו בין חילונים לדתיים כפי שמנסים להציג שרון (במטרה לקדם את מדיניותו), העיתונאים המגויסים למענו (במטרה לתמוך בו כל עוד הוא הולך בתלם) ומועצת יש"ע (ששיחקה לידי שרון בכך שנמנעה מלשתף את הציבור החילוני המתנגד ל"הינתקות"). המאבק הוא בין נאמני החזון הציוני ומדינת היהודים לבין הסוגדים למולך "השלום", בשעה שמדינה פלשתינית ממערב לירדן היא מירשם דווקא למלחמה מתמדת.
עוז מתלונן ש"זה שלושים שנה ויותר חלומם של המתנחלים הולך ומוחק את חלומם של הישראלים החופשיים. חזון ארץ ישראל השלמה ומלכות המשיח מועך כאן יום-יום את התקווה להיות עם חופשי ולבנות חברה צודקת ... [עלינו] להשקיע בתעסוקה ובחינוך ובבריאות וברווחה".
לא חלומם של המתנחלים הולך ומוחק את חלומם של הישראלים הציוניים. לדאבוני, זה 12 שנה חלומם של אנשי השמאל - כיום בהנהגת שרון - הוא המאיים למחוק את חלומם של הישראלים הציוניים, ולהפוך את ישראל למדינה לא-ציונית, לא-יהודית ולא-דמוקרטית. ככל שחלום "השלום" - להבדיל משלום - משתלט עלינו, בסיועם של אדוני הארץ ממערכות התקשורת והמשפט, כך מתרחקת התקווה להיות עם חופשי בארצנו.
להיות עם חופשי בארצנו פירושו קודם כל להיות עם נורמאלי בארצנו. עם נורמאלי אינו מביא את צבא האויב לתוך ארצו ואינו מסגיר חלקים מארצו לאויב; כשעם נורמאלי מותקף הוא משיב מלחמה, אינו בורח מפני הכובש הזר ואינו מסתגר מאחורי גדרות חסרות תכלית העולות מיליארדים; עם נורמאלי משתמש בצבאו נגד האויב ולא לגירוש אזרחיו מבתיהם (ומשלם גם על כך מיליארדים); עם נורמאלי אינו מספק שירותי תעסוקה ותשתית לאויב בזמן מלחמה.
הגדר וה"הינתקות" הן אלה שגזלו את מה שהיה עלינו "להשקיע בתעסוקה ובחינוך ובבריאות וברווחה", ולא חלום המתנחלים.
חזון אוסלו של פרס א' הביא באופן בלתי נמנע למלחמת אוסלו; חזון ה"הינתקות" של פרס ב' יביא באופן דומה למלחמת של"ח (שלום החווה). אני שותף לרצונו של עוז "להיות עם חופשי". לשם כך עלינו להשתחרר הן מ"מלכות הרבנים והמשיח" והן ממלכות אדמו"רי השמאל המשיחי ומהגירוש המשחית וההורס.
יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
