הפרשנים השמאלנים בתקשורת העויינת, אלה ש-38 שנים משחירים את פנינו, אלה שסיפקו את חמרי הבעירה ואף הציתו את האש, אש שנאת המתנחלים והיום הם חוגגים את נצחונם, יושבים עכשיו לדין, בשיא הצביעות והחוצפה, לשפוט את תוצאות מאבק הקיום שלנו. הם רושמים לנו מפלה וגם מציינים את אופי לחימתנו כ-פארסה, הר שהוליד עכבר.
למשל, ארועי הגג בשא-נור, שם היתה התנגדות סמלית בלבד. על כן, ניתן היה לצפות שיתפעלו מן המאבק העיקש שהתחולל על הגג בכפר דרום. אך לא: שם היינו חוליגנים ופורעים מסוכנים, ואף טבעו לנו כינוי מיוחד: "נוער-הגגות", על משקל נוער הגבעות, וזאת - לגנאי, כמובן.
ואכן, מה שנעשה - לא טוב, כי מדובר במשנאים ובאויבים בנפש. נוכח זאת, מה שבאמת פארסה, זה הנסיון הפאתטי של כמה ממנהיגינו להסתחבק איתם, המאמצים חסרי השחר להיות צודקים ויפים בעיניהם, ואפילו להפיק מליבות האבן שלהם טיפה של חמלה. ולכן, אם צמצמנו את ההתנגדות שלנו אפילו במשהו כדי לקבל מהם שבחים, חבל.
את מאזן ההצלחה והכשלון של המאבק עלינו לעשות בעצמנו, ובנפשנו הדבר, כי חורבן עזה וצפון השומרון הם רק הפתיחה למזימת חיסול כל זכר להתישבות היהודית, עד הסנטימטר האחרון לפני הקו הירוק.
לכאורה, נחלנו כשלון, שהרי על-פי מבחן התוצאה - היישובים נמחקו. אולם עכשיו, לאחר מעשה, מותר - ואף חובה - שנאמר לעצמנו את האמת: את גוש קטיף לא היה ניתן להציל, למן הרגע שבו הם החליטו, על דעת מנהיגיהם, רבניהם והמרבית המכרעת של תושביהם - שלא להלחם כלל ולעסוק אך ורק במופעים ובמיצגים, בשרשרות אנושיות ובנקישה על דלתות, כדי לנצח "באהבה".
אף כי יש היום הרבה ביקורת כלפי מועצת יש"ע על "הצמחונות" שלה, יש לומר בהוגנות, שהיא עוד היתה "קיצונית" בגישתה בהשוואה למיגבלות שגוש קטיף הכתיב. קחו רק את המאמצים העל-אנושיים להזרים אנשים לתוך הגוש, שנעשו בימים האחרונים ממש. מי הפריע להכניס עשרות אלפים - חדשים רבים לפני כן?
היום אנחנו יודעים שציבור נפלא ומסור היה מוכן לבוא כל הזמן, אך היה זה הגוש שלא רצה בהם! אפילו סמוך לפני הסוף משפחת יצחקי וכפר דרום היו צריכים לאלתר מקומות לינה בחוץ, מפני שרוב יישובי הגוש סגרו את דלתותיהם.
בעקרון, לא רצו יותר מדי התערבות של "זרים", מפני שהיא הצטיירה להם כמאיימת, והם היו הרי בקטע של ה"אחווה" ו"הלב", האהבה וההתחברות ומאור הפנים והיופי הפנימי, ומה לא. בקיצור, כמו בכל תולדות ישראל ערב אסון - הם בחרו להיות עיוורים.
על בית שני נאמר שענוותנותו של רבי אבקילס הרסה את בית מקדשנו, כאן - הגישה הפציפיסטית של "אהבת" היריב והשונא, הם שגזרו את גורל הגוש לכלייה, מלכתחילה. "שנית גמלא לא תיפול", ואחרים, התחננו בפניהם זמן רב לפני החורבן לשנות כיוון, גם בנעימת ההסברה הפייסנית, ולא רצו לשמוע. כאשר החורבן כבר היה בלתי נמנע, הם נאלצו לשנות את הטון, ובמהלך הגירוש אף הושמעו מלים חמורות ונוקבות מאין כמותן, אך כאשר הנאומים והסיסמאות עוד היה בכוחם לשנות משהו, אנחנו נחשבנו "קיצונים"...
לכאורה, הואיל ומן ההתחלה היה ברור שמדובר בתקדים, ונפילת גוש קטיף מסכנת את ההתיישבות כולה, מותר היה לנציגות של כלל היישובים, הלא היא מועצת יש"ע, להפעיל שיקול דעת עצמאי ולעשות - מחוץ לגוש - ככל שהיא מבינה. לדאבוננו, גם שם שררה רוח של פזילה, כל הזמן, אל מה שיתקבל ולא יתקבל על לבו ודעתו של "העם". ומי זה "העם"? הווי אומר הפוליטיקאים והתקשורת.
נדיה מטר, בחשבון נפש שכתבה בדם ליבה, סיכמה את מה שהיא רואה כמחדלי ההנהגה:
איסור קריאה שלא לציית לפקודות הגירוש והחורבן; איסור ניטרול כלי המשחית; איסור חסימת כבישים ומרי אזרחי לא אלים; איסור פריצת גדירות כפר מימון וכיסופים על-ידי עשרות האלפים שבאו לשם כך; העדפת התדמית בתקשורת על פני צרכי המאבק; התחבקות, מעוררת רחמים, עם המגרשים, העוקרים והמחריבים, ובלשונה: "מחול מקאברי של הקרבן עם תליינו".
נדיה מודה שגם אילו נהגו אחרת, הצבא האדיר שגייס שרון היה קובר תחתיו הכל, אולם: "... לפחות היינו הופכים זאת למשהו כל כך מפחיד וטראומטי, ששום מנהיג בישראל לא היה מעז עוד לבצע פשע כזה". מה הפלא, היא מסכמת, שהשמאלנים כבר דורשים להמשיך בגירושים מיד, הלא התברר שזה כל כך קל!
הביקורת מוצדקת, ובכל זאת זו אינה התמונה המלאה. ההוגנות מחייבת לרשום ולהפנים, במה גוש קטיף ומועצת יש"ע כן הצליחו. כדי להעריך זאת, עלינו להבין תחילה, מה בדיוק היתה מזימת שרון ויועציו, והיכן טעו ונכשלו.
הם העריכו בראש וראשונה, שרצועת עזה לא בראש של אף אחד. "שעזה תשקע בים", אמר בשעתו רבין, והם חשבו שגם המתנחלים חושבים כך. הם לא היו מסוגלים להבין את האהבה היוקדת לא"י ואת היחס שבקדושה לכל רגב מאדמות ארץ הקודש, ובעיקר את הקשר הנפשי העמוק שפיתחו חלוצי הגוש ויתר היישובים אל אדמתם.
יועצי החווה גם לא הביאו בחשבון את הסולידריות בין היישובים ביש"ע, שהתגייסו רובם ככולם לימין היישובים שנגזרה עליהם הגזירה.
עיקר טעותם של שרון ויועציו היה בהנחה האנטישמית, שאצל היהודים הכל כסף. מטרתם היתה פינוי מהיר, שקט, חלק ואלגנטי ללא צבא, וגם השוטרים - כך האמינו - יגיעו לבתים ריקים, סטייל גנים וכדים. כדי להשיג זאת העבירו בכנסת חוק זדוני ואנטי-דמוקרטי, לפיו עצם שהותו של בעל הבית בביתו הופכת לעבירה פלילית, והעיקר - רכושו הופך להפקר. ואם אינו מפנה את ביתו לפני יום הגירוש, הוא גם נקנס במאות אלפי שקלים. כל זה נעשה כדי למנוע תמונות קשות ושוברות לב מלצאת ממחוזות הגירוש לאקרנים, תמונות מזיקות ואף קטלניות לסיכויים של שרון ואנשיו להיבחר שוב.
עד כדי כך היה חשוב לשרון למנוע מן הציבור בישראל ובעולם תמונות של פוגרום וגירוש בכפייה, שסטה מן התוכנית המקורית, לפיה כל מגורש קיבל חופן מטבעות ושלחו אותו להסתדר לבדו. סמוך מאד ליום הגירוש הוא החל לחלק צ'ופרים שונים, והעיקרית בהם - הבטחות לשימור הקהילה והיחד ביישובים חדשים. כל זה, פלוס ההוצאות הצבאיות שהמריאו כתוצאה מן ההתנגדות, עלה הון תועפות מעבר למה שתוכנן.
עלות משוערת של 5 מיליארד שקל הוכפלה ל-10 מיליארד. וכל כך התברר שאת היהודים האלה, ואולי את רוב היהודים, בניגוד לדימוי האנטישמי - לא ניתן לקנות בכסף, שלשרון התברר עד מהרה שמאות אלפים באים להפגנות, הגדולות שהיו אי-פעם, ועשרות אלפים זורמים לשטח, תופעה שאילצה אותו לגייס צבא במימדים של מלחמה כוללת: 60,000 חיילים ושוטרים, עם עלויות מטורפות ותוך שיבוש כל המערכות וכל הערכים, וכפי שעוד יתברר בעתיד - גרימת נזק עתידי בלתי הפיך לביטחון ישראל. עד כדי כך יש בעם ישראל האוהבים את מולדתם יותר מן הכסף, שלפתע נאלצה מנהלת סל"ע להודות שעד היום מאות רבות של זכאים כלל לא הגישו תביעות!
וכך, נשארו בבתיהם בגוש קטיף, בכפר דרום, בנצרים ובמורג אולי 90% מן התושבים - ולשווא הלבישו שוטרים מדים המזכירים את ה-ס.ס. כדי להפחיד, לשווא הביאו אוגדות על גבי אוגדות, לשווא שפכו הררי כסף שאמריקנים אינם חולמים לשלם. ממחוזות הגירוש יצאו דיווחים, תיאורים ותמונות מסמרי שיער ומקפיאי דם.
כל העולם ראה את רישעותו של משטר שרון, כל העולם ראה צבא יהודי מחלל בתי כנסת, כל העולם שמע וראה את הילדות והילדים, הנערות והנערים - את מסירותם, את אמונתם העמוקה ואת אהבתם למולדת ואת מענה הלשון שלהם - רהוט, כן וישיר להפתיע, שננעץ ישר בלב. הכל ראו, כמה יפים, ערכיים ואיכותיים האנשים האלה, איזה פרח רמס שרון תחת רגלי צבאו ושרשראות טרקטוריו.
והתוצאות היו מיידיות: בין מתפקדי הליכוד, שבתוכם ייערכו הפריימריז לקבוע מי יעמוד בראש הליכוד, שרון צלל לתהום. ובמרכז הליכוד, שם קובעים את רשימת הח"כים לקראת הבחירות, ירדו מניותיהם של שמאלנים כמו ציפי לבני ואהוד אולמרט ושל אופורטוניסטים כמו מופז וגדעון עזרא, עד לרצפה. והואיל וכל מה שמעניין אותם זה השלטון, אבדן השלטון הוא בשבילם העונש המקסימלי. התמונות האכזריות שיצאו מהגוש יעלו להם בחייהם הפוליטיים, כאותה דבורה שעקיצתה היא גם מיתתה.
למען ההוגנות יש לציין, שמישהו עמל להשאיר את המתיישבים במקומם, ולזכותו, כלומר לזכות הנהגת גוש קטיף ומועצת יש"ע, יש לרשום את ההצלחה הזאת. ועדיין איננו יודעים את עומק ההישג: אילו משקעים נותרו בליבות עשרות אלפי השוטרים והחיילים ואצל מאות האלפים במרכז הארץ, שישבו ימים על ימים רתוקים לטלוויזיה, ראו והפנימו. ועוד איננו יודעים, איזה מסקנות יסיקו בצה'ל מן ההרפתקה המטורפת לגייס צבא כזה נגד אזרחים. אלוף פיקוד המרכז כבר התבטא, שלפינוי מאחזים יש לשלוח יס'ם בלבד, לא צבא.
ואכן, גיוס במימדים כאלה מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה כל יום. העלות למשק ולחברה היא פשוט בלתי נסבלת. ולכן, כאשר תיפול החלטה מרושעת להחריב מאחזים, אין להסס לגייס שוב אלפים. הם לא יעמידו מולנו שוב רבבות חיילים. הם אינם יכולים.
ואם אכן שרון ייענש, וייאלץ לשוב לחווה להתעסק שם, הוא ובניו, בתיקיו הפליליים, יהיה זה לקח והרתעה לאחרים, שכל המרים ידו על א"י, מאבד את השלטון.
ואם בתמונות עסקינן, עדיין לא הוכרע, מה השפיע יותר על דעת הקהל, כלומר - מה הזיק יותר לשרון - תמונות קשות של מאבק או תמונות מעוררות חמלה. ואולי - גם וגם.
יש להתעשת מהר ולהקים ארגון שכל תכליתו מניעת החורבן הבא. רצוי שסמלו יהיה כתום. הוא לא יתחרה בכל גוף אחר, אך ידחה כל הכתבה של אמצעים ושיטות.
הכוח הכתום יתארגן -
- להושטת יד עוזרת למגורשים.
- להוקעת המגרשים לעמוד הקלון: לא לשכוח ולא לסלוח!
- למשמרות והפגנות שיקשרו בתודעת העם את הטרור המתחדש עם הגירוש, אשר העניק "רוח גבית לטרור", כפי שחזה הרמטכ"'ל היוצא, יעלון.
- להחרמה מאורגנת של החברות שהתעשרו מן הגירוש ושל הפוליטיקאים שמעלו באמון בוחריהם.
- לבניית רשת קריאה לכוננות להתגייסות מיידית, כל אימת שמאחז או יישוב יהיו בסכנה.
להיות ביחד, כמו כל מיעוט נרדף המצופף שורות כשנשקפת לו סכנה. כשאנחנו מאורגנים ומקובצים אנחנו מהווים כוח גדול המסוגל להשיג את שלו בעל כורחם של אויבים ומשנאים, ולא בחסדם ובטובתם. כי כבר נוכחנו שאין חסד כזה ואין טוב כזה. ואם אינם מסוגלים לכבד אותנו בגלל מה שאנחנו, לפחות יכבדו את כוחנו.
הצלחה וכשלון נמדדים על-פי המחיר שהצד שכנגד נאלץ לשלם. לפי המדד הזה אומנם גבינו מחיר, אך הוא היה זול מדי. יותר מדי בקלות התנהלו הגירוש והעקירה. על כן, שומה עלינו להתארגן לגבות מחיר הרבה יותר גדול ממי שיעלה על הדעת לחולל חורבן נוסף, ולהתארגן כך שהמחיר יהיה צפוי מראש וירתיע.
ומי שייעץ לנו לתקן את תדמיתנו כדי להתנחל בלבבות, להנמיך דגלים ולהתמתן כדי ליישר שורות עם משנאים, ובמקרה הטוב עם אדישים ולא איכפתניקים - בל נתפתה שוב! כבר היינו בסרט האימה הזה...
