לסלק את שרון

השלטון אינו מיטיב עם מפלגה בעלת ערכים - זהו אחד הפרדוקסים של הדמוקרטיה, שההתמודדות איתו קשה מאוד. השלטון היטיב עם מפא"י, כי השלטון היה ונשאר הערך המרכזי באידיאולוגיה שלה. לעומתה, מפלגת הליכוד נהרסת בשלטון. כמו הזבובים הנמשכים למדמנה, כך נמשכו לכוחו השלטוני של ליכוד עסקנים וקרייריסטים, הזיזו הצידה את אנשי הערכים שהביאו את השלטון, והפכו את הליכוד למפא"י ב', שהשלטון הוא הערך העליון המכלכל את צעדיה. אם לא אלה הם פני הדברים, אינני רואה דרך להסביר את התופעה, שההנמקה המרכזית בוויכוחים בליכוד גם סביב החרבת ההתיישבות וגם כעת סביב הבחירות הפנימיות, נעה סביב טובתה ואחדותה של המפלגה ולא סביב טובתה של המדינה. "משאל עם? - זה יפגע בליכוד!", טען מאיר שיטרית האופורטוניסט, "נתניהו? - הוא ירסק את הליכוד!", מכריז כעת שאול מופז הטרמפיסט. המערכות הגדולות דואגות לעצמן לפני שהן דואגות לביצוע המטרות, אשר לשמן הן קיימות (על כך בהרחבה בספרו "עיקרון השרידות" של ד"ר אורי מילשטיין). לאנשי הערכים בליכוד לא היה הכוח להתנגד, הליכוד מתנהג היום כארגון כלכלי, שראשיו דואגים פן יתפצלו כוחותיו ושליטתו בעסקיו בגלל הניגודים הפנימיים. ברם, המפלגה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כמו בית מסחר, העשוי להתחזק מהאחדות המושגת בכל מחיר. לעומתו, המפלגה, שבבסיסה ההיסטורי ערכים, נהרסת מהאחדות המלאכותית עם זבובי המדמנות. הפיצול האפשרי בליכוד עקב תבוסתו האפשרית של שרון איננו הנימוק לתמוך בשרון אלא הנימוק בה' הידיעה רבתי להצביע נגדו. המפלגה חייבת לשרת את המדינה על-פי השקפתה המוגדרת והמנדט של בוחריה, אחרת אין לה זכות קיום. זה יכול להתקיים בתנאי שחבריה מן השורה ובוחריה מחזיקים את בכיריה על רצועה קצרה, אחרת תהליך הפיכתה למפא"י ב' חלק וקצר. טבעי שהמפלגה רוצה לשמור על גודלה וכוחה, אבל אסור למפלגה עם ערכים להידבק בפחד היסטרי בפני עימות פנימי ופילוג. המפלגה שמשלמת בערכיה תמורת הגודל והכוח מאבדת במהרה גם את הגודל וגם את הכוח.

לא למדו את ז'בוטינסקי

מעניין אותי, אם אשלם שקל אחד לכל אחד משרי הליכוד בעד כל יצירה של ז'בוטינסקי, שהם יידעו לספר את תוכנה - האם הם ירוויחו מנת פלאפל? על-פי התנהגותם, אפילו לא ארטיק, למרות שמאמריו של מי שתמונותיו תלויות בבית הנושא את שמו הם אקטואליים להדהים לחיי ישראל היום. במאמר "טעותו של זנגוויל", שכתב זאב ז'בוטינסקי ב- 1916, מתווכח הכותב עם ישראל זנגוויל, אחד השותפים הראשונים של הרצל למלאכת היסוד של הציונות. ז'בוטינסקי מתאר את תפישתו המדינית של זנגוויל בתואר "אימפרסיוניזם במדיניות", כלומר: "...היא נטייה להפריז בחשיבותם של היום והאתמול; לבסס את עקרונות הכרתנו על התוכן, שדווח עליו בעיתונות בשבוע האחרון, ולשנות את עקרונות הכרתנו על סמך 'ניסיון' של חודש או שנה". על-פי ז'בוטינסקי, האימפרסיוניסט המדיני אינו תופש את ההבדל בין "פאקט-עובדה" ל"פאקטור-גורם", שכן לא כל פאקט הוא פאקטור, "...שלגבי דידו יש בכוח הגורמים האמיתיים כדי לקבוע לאורך ימים את מהלך התפתחותנו, שכן לגורמים צביון היסטורי, יחוס בן מאות שנים. עובדה, שבוע, שנה, ההווה בכלל, עשויים כמובן להשפיע על הגורמים הללו, אך לא לשנותם ולא לשתקם לנצח". עלי להודות לד"ר משה פלד על שהשכילני בדברים האלה על-ידי מאמרו "תכונות הנדרשות מראש ממשלה מטעם הליכוד". כך בלשון המאמר: "להמחשת תפישתו המדינית האימפרסיוניסטית השגויה של זנגוויל ציין ז'בוטינסקי, שבתור מדינאי הוא הפריז תמיד בערכה של עובדה אחת: ממשלה. הוא האמין, כי אמירות 'הן' או 'לאו' שלה הן גורמים כאלה שיש לאל ידם לא רק להשפיע, אלא אף לקבוע לחלוטין את המהלך ההיסטורי של התפתחות העם היהודי - לא רק את הטקטיקה '...אלא את הכיוון כולו, את מגמת-היסוד של עתידנו'. "כך אכן אירע, כאשר הבחין זנגוויל בשתי 'עובדות': האחת, שהרצל לא הצליח לשכנע את הסולטאן, שליט הממלכה העותומאנית, לאפשר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והשנייה שצ'מברלין בשם בריטניה, הציע את אוגנדה למטרה זו. לפיכך, הוא אימץ את רעיון 'אוגנדה' שכן לתפישתו האימפרסיוניסטית רעיון ארץ ישראל כבית לעם היהודי אינו אפשרי. "תפישה הפוכה לזו, הדגיש ז'בוטינסקי, לא הייתה מאמצת אסטרטגיה מהפכנית של נטישת רעיון ארץ ישראל, שכן כעבור 14 שנה פורסמה הצהרת בלפור, שהיה שר החוץ הבריטי, על כוונת בריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כאשר חמש שנים לאחר מכן סירבו שרים בממשלת בריטניה לשתף פעולה עם התנועה הציונית קבע זנגוויל, כי ארץ ישראל שוב אינה רלוונטית וכי הציונות המדינית לא רלוונטית, ויש לחפש פתרונות אחרים לבעיית העם היהודי". בצמרת הליכוד דהיום, ישנם שני שרים לשעבר, שאפשר לסמוך עליהם, שהם מכירים את תורתו של ז'בוטינסקי: עוזי לנדאו ובנימין נתניהו. לנדאו מסוגל גם ליישם את הנלמד, אבל הוא לא מסוגל להיבחר לראשות הממשל. נתניהו מסוגל להיבחר לרשות הממשלה, אבל הוא לא יישם את הנלמד. כל השאר - היות ואינם יודעים מהו "אימפרסיוניזם מדיני", הם אינם קוראים את ז'בוטינסקי, כי האימפרסיוניסטים המדיניים אינם קוראים ספרים מלפני 90 שנה. על-מנת להבין עד כמה דבריו של ז'בוטינסקי אקטואליים למזרח התיכון של שנת 2005 (כמו למשל, גם דבריו של ניקולו מקיאוולי מלפני 490 שנה) - עליהם קודם כל להפסיק להיות אימפרסיוניסטים מדיניים. מעגל קסמים.

למה הם צריכים את שרון

חידה בעיני מדוע מתנגדי שרון בליכוד עמלים כל כך קשה לשכנע אותו להישאר בליכוד במקרה שיובס. האינטרס הישיר של הליכוד הוא להוציא את שרון מן התנועה. אילו נעשה הדבר עוד כאשר שרון סירב לקבל את תוצאות המשאל, 25 ישובים יהודיים בארץ ישראל היו ניצלים מן החורבן והליכוד היה ניצל מאות הקלון על מצחו. הפחד, שמא אריאל שרון יקים מפלגה חדש, שתנגוס מהליכוד עשרות מנדטים הוא פחד אימפרסיוניסטי מובהק. אפילו בן-גוריון מחוץ למפלגת האם שלו קיבל רק כמה מנדטים ספורים. לכל הסקרים בעד מפלגה היפותטית שרון-פרס-לפיד אין כל משמעות. פרס זוכר עדיין את רפ"י, שהיה חלק ממנה וספק אם יעוניין בשידור חוזר כעבור 40 שנה. לפיד - גימיק שזמנו עבר. ניתן לצפות שהציבור, המצביע בסקרים למען שרון ללא הליכוד, יזנח אותו בהתקרב רגע האמת. רבים זוכרים עדיין את נבחרת הכוכבים המכונה "מפלגת המרכז", שמלבד השאיפות השלטוניות, לא היה לחבריה דבר אחד במשותף ודבר אחד להגיד בלשון ברורה; סופה של הנבחרת היה מגוחך אף יותר מלידתה. סביר להניח, שלמי מהציבור, שאולי שכח את דוגמת "המרכז", יזכירו אותה אותם העיתונאים, שהיום חוזים לנבחרת העתידית 358 מנדטים בכנסת.

היזהרו בבחירת מנהיגים

חבל מאד, שהעדויות על עברו של שרון, השופכות אור על הווהו, מתפרסמים באיחור כה רב. למשל מסתבר, שאת מצע מפלגתו "שלומציון" הוא גנב בחוצפה משמואל תמיר, שסולק מהליכוד על-ידי בגין והתכוון להקים מפלגה משלו. שרון הציג את "שלומציון" לבדו ואת המצע, שקיבל לעיון, כאילו הוא עצמו חיברו. את הלקח מכך חייב המחנה הלאומי להתחיל להפיק היום: לא עם כל אחד נכנסים לשותפות, להיזהר בבחירת מנהיגים וכעת - הצורך המיידי: הבלאסט של הליכוד חייב לרדת. אמנות הנהיגה מלמדת אותנו, שאין בחיים צבירת זכויות. גם אם היית נהג למופת 20 שנה, זה לא יעזור ברגע אחד שחצית צומת באדום וגרמת לתאונה. המנהיג שסרח, רימה, שיקר והרס, אינו מתהדר בנקודות הזכות מן העבר אלא משלם את מחיר מעשיו של היום. אריאל שרון לא יירד בעצמו, אבל הליכוד, אם הוא רוצה להשתקם עד כדי מעמד של מפלגת שלטון ערכית, הוא חייב להצמיח מנהיגות חדשה, במקום זו הקיימת היום. הוא חייב לאזור אומץ לסלק את שרון, ואם שרון בתנועתו החוצה יסחוף אחריו את אהוד אולמרט, ציפי ליבני, סטיב ניר-מוזס-שלום ועוזי-פנינה כהן-רוזנבלום - כה לחי!