רבי אשתורי הפרחי, שחי בארץ בסביבות המאה ה-14, מביא בספרו "כפתור ופרח" תפילה מיוחדת שנהגו לאומרה מול שער הרחמים: אדון יחיד, אל הבית הזה, אורו של עולם זה עני קורא, שופך שיח וזורק מרה צועק זוועה, פושט ידיו ופורש כפיו נגדך אל, שם פניו מחכה צדקתך, מקווה ישועתך... בחסדיך הנאמנים אלוהי בנה ביתך כבתחילה... ועל מזבחך יעלה עולה, כי תתנהו לשם ולתהילה...
דווקא אל מול שער הרחמים הסגור מבקש עם ישראל ביום הכיפורים רחמים מהאל - שערי הרחמים הסתומים במימד הפיזי, הארצי, כמו מכוונים כלפי שערי רחמים של מעלה, שאנו מבקשים שייבקעו וייפתחו. דווקא ביום הכיפורים, שהוא יום של התחדשות והנושא בתוכו תקווה שתפילתנו תשמע במרומים ולהתחדשות של הפרט והכלל אל מול שערי הרחמים שנוטעים בנו את התקווה למחר.
יום הכיפורים הוא היום המקודש ביותר ביהדות ונקבע כיום סליחה ומחילה על עבירות שבין אדם לאלוהיו, על חטאים שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיבקש סליחה ומחילה מרעהו.
אנו יודעים היטב כי לא הכול סובב סביב הרצון האישי שלנו. הנכונות שלנו לפתוח דף חדש אינה גורמת תמיד ובהכרח גם את נכונותו של האחר לעשות זאת. מעבר לכך, ישנם עוד שיקולים אלוקים בהנהגת ארץ ושמיים, שאינם מאפשרים לנו לדעת את דרכי ההשגחה ואת מגוון האפשרות המתחדשת הפרושה לנגד עינינו. ידיעה זו מלווה אותנו לאורך יום הכיפורים כולו, ואין אנו מבקשים רק על עצמנו, אלא מבקשים כי שערי הלב ייפתחו אצל כולם ושערי הרחמים יאפשרו לתפילתנו להיכנס בשעריהם.
סליחה ומחילה על עבירות שבין אדם לאלוהיו: יש מין קדושת המעמד ביום הכיפורים לעמוד מול האלוהים ולבקש את פתיחת שערי הרחמים שיאפשרו לבקשות שלנו למחילה על חטאים שבינינו לתורתנו, שבין אדם לאלוהיו, זה המעמד האישי הקדוש ביותר של כל אדם על צפונותיו וסודותיו, אל מול האלוהים שהכול חשוף בפניו, המעמד הזה הוא מעמד העל של האמת, היושר והאומץ להתמודד מול עצמך ויושרך, אל מול כוח עליון שאין להסתיר ממנו דבר ולבקש את סליחתו ומחילתו על התנהגותנו האישית, לעולם לא נדע האם תפילתנו לרחמים נענתה על-ידי האלוהים אבל נטועה בנו האמונה הקדושה שאכן שערי הרחמים יפתחו למעננו.
חטאים שבין אדם לחברו: יש מין התעלות הנפש לעמוד מול אדם ולבקש את סליחתו, זה מימד אישי שמגיע ממקום של הבנה שאכן פגעת בחברך, או באדם באשר הוא. יום הכיפורים הקדוש, מאפשר לכל אדם לבקש את סליחתו של חברו, גם אם פגע בו בשוגג וגם אם מעל באמון החברות עם חברו.
יום הכיפורים מאפשר לנו לפנות לחברנו ולבקש את סליחתו, בקשת סליחה מחברך זה מהמעמד הקשה ביותר למבקש הסליחה, בתוך נימי ליבו הוא עם בקשת הסליחה גם מתפלל שחברו יקבל את סליחתו, גם זה שעומד מול בקשת הסליחה מבין את גודל הרגע, שבו עליו לקבל את ההחלטה על המחילה והסליחה, האם ימחל ויסלח מתוך אמונה בחשיבות החברות והמעמד? או יאטום את ליבו וישמור טינה לעד?
ביום הכיפורים אנו עומדים כפרט בבקשת סליחה ומחילה אישית מהאלוהים על חטאינו, כפרט אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאים שבין אדם לחברו, אולם ביום הכיפורים יש נידבך נוסף חשוב שצריכים לתת את הדעת עליו והוא בקשת סליחה ומחילה בין הקהילה לאלוהים. למען הקהילה וחטאיה אנו קוראים בספר יונה, שאותו קוראים ביום הכיפורים בבית הכנסת (בהפטרה של תפילת מנחה), מופיעים הצום והתפילה כאמצעי לביטול גזירה רעה – השמדת העיר נִינְווֶה: כאשר הנביא יונה מודיע לתושבי נִינְווֶה על ההרס הצפוי לעיר בגלל התנהגותם הרעה, מכריז המלך על צום כללי – "אל יטעמו מאומה… ומים אל ישתו" (ספר יונה פרק ג פס' 8). וכל בני העיר פונים בתפילה אל אלוהים: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה וישובו איש מדרכו הרעה...". ואמנם בעקבות תהליך זה של צום ותפילה וחרטה - אלוהים מבטל את הגזירה הרעה על נִינְוֶוה.
יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש. מאז מלחמת יום הכיפורים הפך בישראל גם ליום של חשבון נפש לאומי, והיום יותר מתמיד ומתוך יראת קודש אני מוסיף שיום הכיפורים תשס"ו יהפוך להיות ליום של חשבון נפש חברתי, שבין הקהילה לאדם אל מול שערי הרחמים שננעלו ונאטמו למנהיגי המדינה. כששערי הרחמים נעולים בפניהם, מנחיתים הם את גזרותיהם על רבדים גדולים בחברה הישראלית, הרי אם מידת הרחמים הייתה עומדת לנגד עיניהם והחלטותיהם, רבבות מאזרחי מדינת ישראל מצבם היה שפיר ללא ערוך.
ביום הכיפורים תשס"ו נפנה תפילה קהילתית לאלוהים שיפתח את שערי הרחמים למען החברה הישראלית, שיקשיב לעניים, שיביא מזור לנכים ולמוגבלים, שיביא תרופה לחולים, שיביא עדנה לזקנים העריריים, שיביא ברכה לעובדים העשוקים, שיביא פרנסה למשפחות החד-הוריות, שיביא קורת גג למחוסרי הדיור, שיביא חמלה ללבות מקבלי ההחלטות, שיביא אותנו למערכות מצמצמות פערים חברתיים, שיביא את הברכה וההזדמנות השווה לכל ילדי ישראל לקבל את חינוך הטוב ביותר.
בברכת גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.
