לנוכח האכזבה הנשמעת מכיוונם של פרס, ביילין ושריד (וזהבה גם ...) ומצד בני-השיח שלהם ברשות הטרור הפלשתינית בעקבות "חזון" בוש, הייתי אמור לכאורה להצטרף לצהלות השמחה - המזיקות והמיותרות - הבוקעות מלשכת ראש הממשלה.
אדריכלי מלחמת אוסלו, מי שהמטרות שהציבו בראשית מצעד האיוולת האוסלואידי, הפכו את היהודים בארצם למטרות במטווח הטרור הערפאתי, מרגישים נבגדים על-ידי מימשל אמריקני המצהיר כי מטרתו להילחם בטרור, ובכל זאת אינני שותף לשמחה. מדוע?
אכן, המדיניות המיוחסת לנשיא בוש - ABC = Anything But Clinton - מהווה תפנית מרעננת אחרי 8 שנות קלינטון, שהיו כמעט חופפות לשנותיו של אותו מצעד, וקידמו במידה אדירה את הקמתה של מדינת טרור בלב ישראל. אבל בכל זאת, אסור שלא לראות גם את חצי הכוס הריקה. המינוחים והיעדים הכלולים ב"חזון" אינם מבשרים טובות, גם אם הם עטופים בתנאים שונים, וגם אם הם מתייחסים ל"אחרית הימים", בעוד כשלוש שנים בלבד.
כאשר בוש מדבר על ציר הרשע, אבל מוכן להקים מדינה נוספת בציר זה, הדבר מציב סימן שאלה על מידת נחישותו להילחם בטרור. כאשר הוא - וגם ישראלים לא מעטים - מדברים על רפורמות ברשות הטרור הפלשתינית, נדמה שמדובר בעיקר בקוסמטיקה. גם החלפת ערפאת במנהיג אחר, אינה יכולה לשמש הצדקה להסגרת לב הארץ לאויב. הבעיה איננה רק ערפאת, כי אם רעיון המדינה הפלשתינית ממערב לירדן, פרי הבאושים של אוסלו. נאום בוש, למרות החיוב שבו, נותן חיזוק נוסף למדינה כזו במועד כלשהו, בשעה שהאינטרס העליון של ישראל הוא להעביר רעיון זה מאיתנו והלאה, מאיתנו מזרחה.
כאשר בוש מדבר על כיבוש, גם הוא מתכוון לשליטת צה"ל בארץ ישראל, ולא לשליטת צבא הכיבוש הפלשתיני בחלקים מהארץ שהוסגרו לידיו על-ידי חבורת אוסלו. אין לצפות מבוש להיות יותר ציוני מן הישראלים, אבל ניתן לצפות מהישראלים להתייחס ביתר כבוד ומשמעות לארצם: לא עוד המושג הנדל"ני-פוליטי "שטחים", כי אם השמות הגיאוגרפיים-היסטוריים והבלתי-פוליטיים יהודה ושומרון; לא עוד "גדה מערבית", כי גם הגליל נמצא בגדה זו, וכל פתרון שיהיה לשומרון בעל רוב ערבי ומיעוט יהודי, יהיה ישים גם לגליל, שמאפייניו הדמוגרפיים והטופוגרפיים דומים; לא עוד כיבוש, אלא אם כן מדובר בכיבוש חלקי מולדת בידי צבא המחבלים.
כאשר בוש מדבר על הצורך לשים קץ להתנחלויות הוא מאמץ את דרכו של השמאל הטרנספריסטי. הרי לא יעלה על הדעת שהוא יאסור על יהודים להתגורר במחוז כלשהו של ארצו. מדוע אם כן יתמוך באיסור כזה דווקא בארצם של היהודים? חבל שבנקודה זו לא קבע מנהיג העולם החופשי שזכותו של יהודי לגור בכל מקום שבו יבחר, ובמיוחד בארצו, ללא חשש מגירוש בגלל יהדותו.
אם יש חיוב בנאומו של בוש, הרי הוא האורכה שניתנה למדינת ישראל לצאת מאוסלו ולחזור לעצמה, לנטוש את התבוסתנות ולשוב לציונות. ביטוי אמיתי לכך חייב להיות עיסוק באופק מדיני ליהודים ולא לאויביהם, ובעיקר העלאת יהודים לארצם במקום טרנספר של יהודים מלב ארצם. חזון אמיתי - וגם תרומה לכלכלה המקרטעת ולמאזן הדמוגרפי החמור - חייב להתמקד בהעלאת יהודי צרפת וארגנטינה ארצה. לא על דרך הגידור וההפרדה תהיה תפארתנו, כי אם על דרך העלייה והציונות.
_____________
ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
