רבות דובר ונכתב בעניין הכרעת הדין, ועוד קודם לכן, בעניין בקשת המעצר של הנאשם. ברוב המקרים הדבר נעשה אגב הטחת ביקורת על פרקליטת המדינה, שלא היתה מוצדקת אז, בוודאי שאין לה מקום כיום, במיוחד למקרא החלק שהותר לפרסום מתוך הכרעת הדין.
מעטים פסק-הדין אשר הנימוקים לביטולם כה גלויים על פניהם כמו הכרעה הדין דנן. לכן אין להרתע מלהגיש ערעור על זיכוי הנאשם מהעבירות לפי סעיפים 113 (ב) ו-112 (א) לחוק העונשין התשל"ז- 1977.
משנקבע שהתנאים הדרושים לשם הנחת היסוד הנפשי הנוגע לכוונה לפגוע בביטחון המדינה הם "לכל הפחות "עצימת עיניים", או יחס של שוויון נפש, או אי אכפתיות כלפי התוצאה המסתברת באופן כמעט וודאי של פגיעה בביטחון המדינה", הרי שההוכחות לקיום התנאים במקרה דנן היו כה מרובות וכה ברורות עד כי השופט המלומד, בהכירו את הנושא מתוך הראיות שהובאו בפניו, תהה "כיצד אדם במעמדו של הנאשם, ועם הניסיון הרב שיש לו בתחומים הנדונים, איננו מסוגל להבין את הנזקים הממשיים שהתנהגותו עלולה לגרום" (עמ' 37) ובהמשך הוא מביע דעתו הנחרצת: "כשלעצמי, סבור הייתי כי כל בר בי רב יכול להבין את הנזק האפשרי הטמון בפרסום הסודות שחשף הנאשם בספריו ובראיונותיו..." (עמ' 38).
למרות זאת, מטה השופט את הכף לזכותו של הנאשם באמירה שאינה מתיישבת עם קביעותיו הקודמות: "אך אי אפשר להתווכח עם תחושתו והבנתו הסובייקטיבית של הנאשם, שהיא הקובעת לעניין היסוד הנפשי בעבירות הדורשות כוונה מיוחדת של פגיעה בביטחון המדינה". ועוד מציין השופט את התרשמותו כי הנאשם, "באמת ובתמים, לא סבר שהתנהגותו תפגע בצורה ממשית בביטחון המדינה".
במילים אחרות, השיקול המכריע לזכות הנאשם מהאישומים העיקריים היתה התרשמות בית המשפט, בדבר תחושותיו וסברותיו של הנאשם. ואולם, התבססות על כך מעוררת תהיות אל מול "חוסר הכנות הסתירות בנקודות מהותיות ובהסברים הבלתי סבירים שנתן הנאשם" (עמ' 30) וממסקנתו של השופט, לפיה: "הואיל וקיים קושי לקבוע ממצאים עובדתיים לגבי כוונות הנאשם על-סמך עדותו הוא, אין מנוס מלקבוע את מצבו הנפשי, לאור מכלול הראיות שהובאו במשפט על-סמך ראיות נסיבתיות ומבחן השכל הישר וההגיוני".
משכך, "הממצאים העובדתיים" המתבססים על תחושותיו וסברותיו של הנאשם לא יכולים לעמוד למכשול בפני בית המשפט לערעורים שכן. אלה עומדות בסתירה מהותית לראיות ולשכל הישר של השופט בנימיני עצמו, שקבע את אשר קבע על הנזקים הוודאיים לביטחון המדינה אשר עלולים לנבוע מחשיפת החומרים הסודיים על-ידי הנאשם. אם כל בר כי רב יכול להבין את הנזק האפשרי הטמון בפרסום, קל וחומר הנאשם שהיה אמון על כך, ואם לא די בידיעותיו שלו, הרי שכל ספק הוסר מעצם האזהרות שקיבל מאנשי מערכת הביטחון.
די באמירת בית המשפט, שמשמעותה שאין לסמוך על עדותו של הנאשם כדי שלא תהיה רתיעה מלהגיש ערעור על הממצאים שמקורם בעדותו. לעניין זה אפנה לע"א 1516/99 לוי ואח' נגד חיג'אזי (טרם פורסם) בו נקבע ש: "רתיעת בית המשפט של ערעור להתערב בממצאים המבוססים על התרשמות מעדים נחלשת כאשר מדובר בהעמדת ממצאים שנקבעו במבחן ביקורת ההגיון באמצעות ניתוח נתונים אוביקטיביים... במסגרת בחינה כזו, אין לערכאה הדיונית יתרון על-פני ערכאות הערעור ובית משפט של ערעור לא יהסס מלהתערב". (ראה גם ע"פ 9352/99 מטוביאן נגד מדינת ישראל פ"ד נד (4) 632, 644 המצוטט בפסה"ד הנ"ל).
והנה, כאשר בוחנים את העובדות שלא היו שנויות במחלוקת, עולה כי המידעים הסודיים נמסרו על-ידו לא רק למקורבים אלא לגורמים שונים, שלפחות לחלקם אין כל מחוייבות טבועה לשמירתם, שהרי די בכך שהחומרים הללו יגיעו לגורם עויין אחד, והנזק העצום התממש/יתממש. במיוחד כאשר בית המשפט עצמו מביע תמיה על כך שיעקב לא סבר שהתנהגותו יוצרת סיכון כמעט וודאי לביטחון המדינה. התמיהה נובעת מחוסר ההגיון בגירסתו של הנאשם, ובעצם עומדת בסתירה רבתי לחוות הדעת מטעם התביעה ומההגיון והשכל הישר של בית המשפט עצמו.
באמירת אגב ניתן לומר, שניתן אולי למצוא את פתרון "החידה" בדבר הסתירה החזיתית בין דעת בית המשפט על דעתו של הנאשם, לבין התרשמות בית המשפט מדעתו של הנאשם, בהחלטה של נשיא בית המשפט המחוזי כב' השופט אורי גורן (אשר התיר את פרסומה), לעניין תנאי מעצר הבית של הנאשם בה קבע דעתו לעניין הלך הרוח של הנאשם. החלטה שניתנה בעיצומו של שלב הבאת הראיות במשפט העיקרי כנגד הנאשם.
מן הראוי שהמסע התקשורתי שהתנהל כנגד פרקליטת המדינה בעניין זה, לא ירתיע אותה מפני הגשת ערעור שהרי, יש להניח שלא חל שינוי בדעתה על העבירות שנעברו ולא פחות מכך על הנזק הפוטנציאלי הטמון בנאשם, ואשר בית המשפט לא מוציא זאת מכלל אפשרות את אפשרות מימושו, אף כי לדעתו אין לכך רלבנטיות לעניין העבירות נשוא כתב האישום.
_______________
עו"ד דוד כהן
משרד כהן, קליינר-שפייר, עורכי דין ונוטריון
