סוף לסחטנות!!!, ממשלת אחדות לאומית ללא חרדים!!! הילדים האלה לא לומדים במערכת החינוך הממלכתית, אז שיישארו רעבים – כך קבעו בפועל כל שלוש רשויות החוק במדינה.
אלה הדגלים אותם נושאים החוגגים משינוי, זה הדגל שהניף הבג"צ בהחלטתו (בג"צ 8133/05 – עיריית ביתר עלית נ' שרת החינוך והתרבות – ואחרים).
וזה אותו בג"צ אקטיביסטי ורגיש, אשר משפיע כה עמוק על חיינו, משפיע על חופש הפעולה של חיילי צה"ל ומערכת הביטחון – מבטל החלטות ממשלה, ומבטל את חוקי הכנסת .
שלוש אלטרנטיבות מרכזיות עמדו בפני הבג"צ בהחלטתו:
1) האלטרנטיבה שהתקבלה (פה אחד) לדחות את העתירה ולמנוע בכך את ההזנה מילדים חרדים.
2) האלטרנטיבה לקבל את העתירה על בסיס פסילה של החלטת הרשות המבצעת (משרד החינוך) המונעת את מימון הארוחה החמה מילדי החינוך העצמאי בביתר, על-אף שהם לומדים יום לימודים ארוך כבר שנים רבות, (אך לא לפי חוק יום לימודים ארוך אשר נחקק רק לאחרונה).
3) האלטרנטיבה לקבל את העתירה על בסיס פסילה של החוקים העומדים ברקע ההחלטה למנוע את מימון המדינה לאותן ארוחות.
על-מנת לבחור באלטרנטיבה השנייה, על בית המשפט היה למצוא פגם מהותי בהחלטת הרשות המבצעת (משרד החינוך), או בלשון אחרת: "אי סבירות קיצונית", אשר למענה, בדרך כלל, יציגו העותרים לבית המשפט עבירות משמעותיות על החוק ע"י הרשות המבצעת - ואם ימצא כאלה, יפתח פתח לביטול ההחלטה.
אך אם הממשלה פעלה לכאורה על-פי חוק - ובכל זאת תוצאת הפעולה השלטונית היא שלילת ומזיקה, בית המשפט אמור לשקול את האלטרנטיבה השלישית, היינו לבדוק אם קיימים סעיפים בחוקים הרלוונטיים – אשר אינם עומדים במבחנים של חוקי היסוד, ואשר ביטולם היה מקעקע את המשמעות השלילית של החוק.
ובית המשפט בחר באלטרנטיבה הגרועה מכולם – בית המשפט דחה את העתירה.
כבר בפתחו של פסק הדין קובע כבוד השופט מישאל חשין, אשר כתב גם את פסק הדין, את הקביעה העובדתית הבאה: "העותרת היא רשות מקומית המדורגת בדירוג נמוך ביותר במדד החברתי-כלכלי של רשויות מקומיות בישראל (אשכול 1)."
ומכאן שאין ספק שאם מהותו ותכליתו של חוק ההזנה הוא להאכיל ילדים הבאים מבתים עם מצוקה כלכלית קשה והלומדים יום לימודים ארוך, הרי שתלמידיה של בית"ר הם המועמדים הראשונים לזכאות.
אין ספק שמהות החוק היא למנוע רעב מילדים, לפחות בזמן שהותם הארוכה בבתי הספר, אין ספק שמהות החוק היא להימנע מלהבדיל בין ילדים על בסיס תורת העולם של הוריהם, וכמו שאמר חבר הכנסת יוסי שריד במהלך דיוני ועדת החינוך והכספים של הכנסת באותו נושא 2004: "להערה שנשמעה כאן קודם. לי אין אובססיה לחרדים, ובעיקר אין לי אובססיה לילדים של חרדים. שר חינוך הוא חייב להיות עיוור צבעים, וכל הילדים, ואת זה אני אומר לסגן היועץ המשפטי למשרד ראש הממשלה המכובד, שילדים הם ילדים. וזה בלתי ניתן להשגה שבמקום פלוני, כל הילדים יאכלו וילדים של חרדים שהם לא אשמים בשום דבר, הם נולדו למשפחה חרדית, אפילו לא הייתה להם עדיין אפילו זכות הבחירה, הם אפילו לא יודעים אם הם רוצים להיות חרדים, לא רוצים להיות חרדים, מה זה הדבר הזה. תאמין לי במדינות אנטישמיות לא עושים דברים כאלה הבחנות מהסוג הזה. אבל איך אמר איש גדול היום בישראל, שמותר לפעמים להיות אנטישמי, שר הפנים אמר לא מזמן שמותר לפעמים להיות אנטישמי. אז אני מבין שאתם קבלתם את ההיתר הזה בהבנה".
אבל Something went wrong, הימים הם ימים אפלים של שינוי (אברהם פורז) במשרד הפנים, על חברת הכנסת רוחמה אברהם (יוזמת חוק ההזנה) לוודא כי הרשויות המקומיות תורמות את חלקן למאמץ (אחרת גם הממשלה לא תממן), והרי היא יודעת שללא השארת כמה פיות רעבים מן המגזר החרדי – משרד הפנים לא יפתח את הברז.
כחוט השני רואים בפרוטוקולים של דיוני הוועדה הסתמכות שרבים מחברי הכנסת לא שלמים עימה על הצעת החוק המפלה של הממשלה, כמעט ככתבה וכלשונה, רואים שהוועדה לא רואה עצמה די חזקה על-מנת לבצע את תפקידה כמחוקק – אלא נסמכת על הצעת משרד ראש הממשלה – תוך הפרדה מכוערת ובלתי ראויה בין ילדים נזקקים – על בסיס תורת העולם של הוריהם.
כנסת ישראל, תחת שוט הפשרה וניסיון כן ואמיתי לקדם אינטרס של הכלל, דורסת את זכויות המיעוט – תוך שהיא מאמצת החלטת ממשלה אשר צחנה פוליטית-גזענית משונה מאד נודפת ממנה.
ואם מכל אלה ניתן ללמוד, אליבא דשיטתו של בית המשפט ש"תכלית החקיקה" הייתה ליעד את מפעל ההזנה רק לתלמידי החינוך הממלכתי – דבר שאני לא הייתי למד כלל ועיקר מדיוני הוועדה, חייבת הייתה להישאל השאלה הפשוטה והטריוויאלית, בבית המשפט, ואפילו על-ידי בית המשפט, האם תכלית כזו של חקיקה היא תכלית ראויה (כלשונה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו) – ואם איננה ראויה, הרי שהחוק בטל (אלטרנטיבה 3).
כי הרי יודעים אנו שחוקים אשר חוקקו ע"י הכנסת לאחר חקיקת חוקי היסוד חייבים לעמוד בתנאים די מחמירים של פסקת ההגבלה (1) חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, (2) שנועד לתכלית ראויה, (3)ובמידה שאינה עולה על הנדרש. ואם בתכלית החוק עומד ההבדל בין ילד רעב חרדי, לבין ילד רעב ממלכתי, הרי שברור ומובן לכל נפש שתכליתו לא ראויה באופן קיצוני שבקיצונים.
הפכתי והפכתי בפסק הדין, חיפשתי את צמד המילים: "תכלית ראויה", ניסיתי "ראויה" עם י' אחד ועם שני יי' חיפשתי UP וחיפשתי DOWN - אולי אפילו בהערת אגב של אחד השופטים, אבל נדה. כלום. גורנישט מיט גורנישט. מבחני פסקת ההגבלה על-פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לא עלו כלל בהכרעת הדין. כנראה כאשר מדובר באפלייתם של בני עמנו, בייחוד אלה החרדים, כל תכלית – אפילו השלילית ביותר – היא ראויה, כל פעולה אפילו הבלתי מאוזנת ביותר היא מידתית, וכל חוסר רגישות לעיקרון השוויון – מתאים לערכיה של מדינת ישראל.
מסתבר, שלהפלות בין הזנתם של ילדים חרדים ובין הזנתם של ילדים ממלכתיים, על-רקע תורת העולם של ההורים המחנכים את ילדיהם כחוק במערכות חינוך אלטרנטיביות, היא תכלית ראויה ע"י ממשלת ישראל, היא תכלית ראויה ע"י כנסת ישראל, והגרוע מכל: היא הפכה להיות גם תכלית ראויה ע"י בית המשפט הגבוה לצדק, בירושלים.
ואולי, ואולי יימצא איזה צדיק בבית המשפט העליון, אשר תוך כדי עיון מעמיק בחוקים ובמשפטים של העולם, חוקים ומשפטים מהם נגזרים עלינו (במידה מוגבלת של צדק) כל מיני מגבלות בשימוש בכוח נגד אויבינו ושותי דמינו, אולי ימצא שם גם איזה סעיף על שוויון הזדמנויות, בייחוד בקהילות חלשות, בייחוד בקרב ילדים, ויושיע את החוק הישראלי מהכתם שהטילו עליו 3 רשויות השלטון. בימים בהם החוסן המוסרי של הפקידים שלנו, ושל המחוקקים שלנו השתבש, בואו נחפש לנו מזור בעולם – אותו מזור שנמצא לבית המשפט באסרו על את נוהל "אזהרה מוקדמת".
ואם לא די בכך, נפלאה ממני הסתמכותו התמוהה של כבוד השופט חשין בפסק הדין, על דבריה של כבוד השופטת פרוקצ'יה במקרה אחר:
"למסקנה דומה הגיעה חברתי השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 216-215:
עלות ניהולם של מוסדות חינוך רשמיים מוטלת כולה על הרשויות הציבוריות, ואילו מקור מימונם של מוסדות חינוך פרטיים מוכרים שאינם רשמיים אינו בהכרח ציבורי. אין חובה על הרשויות הציבוריות לתמוך בתקציביהם של מוסדות חינוך אלה..."
והאם באמת זו המסקנה שהגיעה השופטת פרוקצ'יה שם? והרי היא הגיעה למסקנה הפוכה לגמרי. בהחלטת הדין שם, מסכימים כל 3 השופטים (פרוקצ'יה, שטרסברג כהן וברק) כי אין ספק שבית המשפט לא מקבל את האפליה בין ה"ממלכתיים" ל"חיצוניים" בנוגע ל"סל הבסיס" ולא רק זאת, בית המשפט הוציא שם אף צו בזו הלשון:
(ד) המדינה והמועצה האזורית ישאו במשותף, על-פי הסדר ביניהן, בעלויות לימודי החובה (להבדיל מלימודי הרשות) של ילדי פוריה בבית הספר.
ובכך מבהיר בעצם בית המשפט את המובן מאליו, היינו: שכל התלמידים מקבלים הקצבה בסיסית זהה – והורים המבקשים לתת לילדיהם "אקסטרות" – שישלמו.
ואולי שם מדובר באפליית השמנת של העמק, והיא אולי אסורה, אך להפלות את החרדים זו מצווה מדאורייתא?
ברור כשמש באמצע הצהריים שביישובים בהם מפעל ההזנה הופך לנורמה, בכל אותם בתי ספר הלומדים שעות ארוכות (יום לימודים ארוך) ובאותם בתי ספר בהם ידי ההורים קשה מלהשיג את סל המזון הבסיסי, כמו ביישוב ביתר – אין ספר שלא תיתכן הפליה בין ילדים גלויי ראש, ילדים חובשי כיפות וילדים עטורי פאות – כל דעת סבירה איננה סובלת אפליה כזו.
עד אנה יובילו אותנו רשויות השלטון במדינה? לא רק שמכניסים את הפוליטיקה המכוערת למפעלי הזנתם של ילדים, לא רק שכופין לכאורה על הכנסת מעשה חקיקה לא ראוי תוך החזקה לכאורה של ברז התקציבי ויצירה לכאורה של איום על הכלל, לבסוף חותם את כל אלה בית המשפט העליון תוך הפגנת חוסר רגישות קיצוני לכבוד האדם (היהודי), ותוך הבאת ציטוטים מפסקי דין אחרים – המביעים באופן הברור והמובהק את ההיפך הגמור.
שיהיה לכולנו חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.