שופטת בית משפט השלום בירושלים, ד"ר מיכל אגמון-גונן, בגזר דין שניתן ביום ראשון, כ"ז בתשרי, תשס"ו (30.10.2005), לא קיבלה את עסקת הטיעון שהובאה בפניה וגזרה על גבר אשר היכה את אשתו:
1. עונש מאסר בפועל בן ארבעה חודשים.
2. עונש מאסר על תנאי בן ששה חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו על כל עבירת אלימות.
3. פיצוי למתלוננת בסך 5000 ש"ח.
הרקע:
התרקמה עסקת טיעון בין המדינה לבין הנאשם, מועלם אופיר, על-פיה הוא הורשע בעבירות של אלימות כלפי אשתו (גרושתו בעת מתן פסק הדין), ואם ילדיו.
על-פי עסקת הטיעון, עונשו היה אמור להצטמצם לכדי מאסר על תנאי וקנס, מבלי להיכלא מאחורי סורג ובריח.
מבלי לדון במהותו של פסק הדין (אלימות במשפחה), שהוא נושא נפרד לענות בו, ראוי להתייחס לצעד הלא כל-כך שגרתי אשר בו נקט בית המשפט בדחייתו את עסקת הטיעון שהובאה בפניו ואשר הייתה אמורה להוות סוף פסוק להתדיינות בין הצדדים.
להבהיר: אחד מהיתרונות החשובים המתקיימים בהסכמה לעסקת טיעון הוא החיסכון בזמן הנגרם למערכת – יתרון אשר בית המשפט לא יוותר עליו בקלות...
מדובר בחיסכון מזמנה היקר של הפרקליטות, אשר במצב של אישור עסקת הטיעון לא זקוקה לשכנע את בית המשפט לגבי הטיעונים לענישה. עוד מדובר בחיסכון מזמנה של הסנגוריה אשר לא צריכה לפרוס את טיעוניה להקלת העונש – דבר אשר כרוך בדרך כלל בהצגת ראיות נוספות ובשמיעת עדים נוספים.
וכמובן, מדובר גם בזמנו היקר של בית המשפט הנכבד אשר בשלב ההסכמה לעסקת הטיעון – כל שנותר לו, לוּ אכן רצה לקצר, הוא לאשר את עסקת הטיעון מבלי לרדת לעומקם של דברים, מבלי לדון בנושא המהותי, מבלי לכתוב פסק דין מנומק.
במצב זה של מערכת בית משפט עמוסה לעייפה, במצב שבו נדחים תיקים במונחים של שנים רבות, כאשר יש מחסור בשופטים והפרקליטות קורסת תחת עומס העבודה כמו גם בית המשפט – נראה לכאורה כי כל שופט היה עט על המציאה כמוצא שלל רב.
אולם, בפסק דינה זה, השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן מציגה בפנינו, הלכה למעשה, כיצד בית המשפט מקיים את תפקידו כמוסד אשר מתייחס באופן רציני ומעמיק לסוגייה השיפוטית שבאה אל פתחו, תוך כדי עיון מעמיק ובחינה מקצועית של המקרה הנדון.
בפסק הדין כלולה בדיקה עניינית של האשְמה ללא הסתמכות באופן עיוור על העסקה שנרקמה בין הצדדים. בבדיקה זו הוברר כי העסקה האמורה אינה ראויה. לפיכך דינה להיפסל.
עוד חשוב לראות בפסק דין זה לא רק משום עשיית צדק במקרה הפרטי הנדון, אלא גם תרומה לחינוך מערכת המשפט. שכן בידיעה שבית המשפט יבדוק לעומק את עסקות הטיעון – הסנגוריה והפרקליטות לא ימהרו לחבור יחדיו לשם עסקות טיעון אשר באות לקצר דרך על חשבון נפגעי העבירה. יש לדעת כי הדאגה לנפגעי העבירה בכל מקרה, מהווה תרומה לחברה: לא יהא זה נכון לאמץ וויתור לעבריין אשר בא מצד הקורבן כפי שהיה במקרה זה בו האישה העדיפה את עסקת הטיעון. טובת החברה דורשת מיצוי הדין עם כל עבריין ולא היעתרות כלפי צד כלשהו, שכן יהא זה שיקול זר להתחשב ברצונו הבלתי מקצועי של צד לדיון או של נפגע עבירה.
הבדיקה של בית המשפט כללה, בין היתר, הסתמכות על פסקי דין של בית המשפט העליון ועל ספרות כללית ומקצועית מתאימה.
הספרות שהוזכרה:
1. "אלימות נגד נשים: נורמה וסטייה", מאת: נ. גל, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003.
2. "חלוצה, צברית, עקרת בית, יאפית: שינויים בדמות האישה הישראלית ובמעמדה החברתי", ביקורת ופרשנות, מאת: ע' אלמוג.
3. "כלה ונחרצה" מאת: טל רבינוביץ', הוצאת ספרית-פועלים 2003.
4. "ספר שמגר", קובץ מאמרים מאת: שופט בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, תשס"ג.
5. "מיומנה של פ' אישה מוכה", מתוך ל' קסן, "השתקפות 'קו-הסיפור' של סיפורי חיים בכותרת שנתנו נשים מוכות לסיפור חייהן".
באופן זה, מוסד בית המשפט ממלא את תפקידו הרם שהוטל עליו ומוציא מתחת ידו פסקי דין צודקים.
לא מצפים מבית המשפט שיהווה חותמת גומי להסדרים בין הצדדים: אנו האזרחים מבקשים למצוא בהיכל הצדק שופטים שיעמיקו חקור, ויואילו לטרוח כדי להוציא לאור פסקי דין שיתרמו לשיפור פני החברה ובכלל זה כמובן בראש ובראשונה מיגור הפשע והאלימות ברחוב ובבית.