הגבעה הנקראת כיום הר ציון היא אותה גבעה של ירושלים העתיקה המסתיימת בחומה המערבית. ההולך לאורך החומה המערבית משער יפו לכיוון דרום יגיע לפינתה הדרומית-מזרחית כעבור כ-850 מטר. החומה פונה מזרחה "סתם" כי הגבעה נמשכת הלאה לכיוון דרום ופנייתה של החומה מזרחה כאילו מפצלת את הגבעה. אותו חלק של הגבעה שנותר מחוץ לחומה נקרא בימינו בשם הר ציון.
כאן צריך לציין שהסיבה לגמר החומה בנקודה זו והטייתה מזרחה מצויה ביסודות של מגדל מרובע מתחת לפינה. כי החומה נבנתה על גבי חומה קדומה ששרידיה באדמה. הבונים עקבו אחר שרידים אלו וכשהגיעו ליסודות המגדל פנו מזרחה על-פי יסודות אלו. החומה המקורית הקיפה בעבר גם את הר ציון ושרידים ממנה התגלו בחפירות שערך הארכיאולוג פרידריך בליס בשנים 1894 עד 1897.
אינני יודע אם אכן היתה גבעה בעבר שנקראה בשם הר ציון. ציון הוא אחד משבעת השמות של ירושלים וכשמופיע השם הר ציון בתנ"ך הוא מופיע בהתייחסות כללית לירושלים. אך אני מתייחס לקטע זה של הגבעה מחוץ לחומות העיר העתיקה ואינני מערער על השם שניתן לו.
כשבאים אל הר ציון ממערב רואים מספר בנינים על קו הרכס. כיפה מחודדת (מיוחדת בסוגה) של הכנסיה הבנדיקטית דורמיסיון. לידה מגדל רבוע של הקמפנלה - בניין מוארך בצידה הדרומי שבימינו קיימת בו ישיבה בשם ישיבת התפוצות. כמו כן נראה קצהו של מינרט במרחק מה מאחרי הכנסיה. קיר של בניין גדול מאחורי הכנסיה הוא חלק מהבניין סביב קבר דוד וגם כיפה שחורה בולטת בהמשך וזו הכיפה הבנויה מעל הקבר.
כשמגיעים להר רואים שבניין הקבר הוא מבנה גדול ויש בו חלק השייך לכנסיה הארמנית וכן חדרון השייך לכנסיה החבשית. בין בניין זה לחומת העיר העתיקה יש בית קברות קטן לנזירים חבשים ולכן המצבות כתובות באמהרית.
כל הגבעה הזו - כולל ההמשך שלה מאחורי החומות, ניתנה על-ידי כובש ירושלים סלאח א-דין אל-איובי לאחד ממפקדי צבאו ושמו דג'אני. שם משפחה זה נפוץ מאוד בין הערבים בימינו ומרבית נושאיו טוענים שהם צאצאיו של אותו דג'אני.
השיטה של חלקות קרקע כמתנות ללוחמים היתה מקובלת מימי מלחמות החליפים אחר מות מוחמד. מפקדי הצבאות השונים היו ראשי שבטים ערביים. ראש שבט הביא את אנשי שבטו לחלקתו ומאחר שהשבטים הגיעו מהמדבר הערבי הרי כל חלקה טובה היתה מהמדבר. כך התבססו השבטים הערביים השונים בארצות שכבשו.
בארץ ישראל חולקו מתנות אחרי שנכבשה מידי הצלבנים. הגבעות השונות ניתנו כמתנה למקורבים. הר ציון לדג'אני והר העצה הרעה לשיח אחמד אבו-תור. היו מתנות נוספות ומימושן תלוי במקבל המתנה. דג'אני הושיב את בני משפחתו בחלקות שקיבל. אבו תור היה קדוש בחייו והמאמינים שהלכו אחריו הם שהתיישבו בחלקתו. לא כך נהגו כולם. חלקם התישבו במקומות מרוחקים והחכירו את מתנותיהם לאיכרים. חלקם לא נתנו דעתם כלל על חלקות שקיבלו במתנה ורק בתחילת המאה ה-19 "נזכרו" ניני נכדיהם שיש להם חלקות קרקע בארץ ישראל וכי נציגי היהודים מוכנים לשלם כסף עבורן.
דג'אני, כאמור, קיבל כמתנה מקומות חשובים מאוד לנצרות וביניהם גם כנסיית הקבר בעיר העתיקה. (זה אותו רכס של הר ציון). מאחר שבחצר כנסיית הקבר בנוי מסגד עומר, נחשבת החצר כמקום קדוש למוסלמים. (בטעות מכנים כיום את כפת הסלע שעל הר הבית בשם מסגד עומר).
כנסיית הקבר הנוצרית כולה שייכת לערבים. לנוצרים בני הכתות השונות יש חזקה על חלקים שונים בבניין. כדי שלא תהיה טעות סוגרים את שער חצר הכנסיה מדי ערב. המפתח בידי ערבי ממשפחת דג'אני. הוא בלבד פותח את השער בבוקר עבור הנוצרים ואם הוא מתעכב אין ברירה אלא להמתין לו שהרי הוא בעל הבית.
הנוצרים אכן מודים למשפחה זו על סובלנותה כלפי דתות אחרות אך פתיחות כזו לא היתה לערבים בעניין קבר דוד ועד שהחל המנדט הבריטי לא הירשו ליהודים להיכנס למתחם הקבר.
דוד המלך הפך להיות קדוש אצל הערבים ונקרא בשם נבי דאוד. יש אומרים שהסיבה היא בשושלת שבאה אחריו. 13 מלכים בזה אחר זה. בכל ארצות המזרח לא היתה שושלת ארוכה כזו ומשום כך נעשה דוד קדוש.
מתחם הר ציון נקרא בפי הערבים א-דאודייה. הבניין המרכזי על ההר הוא בניין צלבני שהערבים תיקנו, שיפצו והוסיפו לו צריחים על-מנת לעשותו מסגד מוסלמי כשר. השלטון הטורקי בארץ הסדיר במעט את השתלטנות הערבית. הטורקים היו מוסלמים בעצמם, ודברים שעשו מוסלמים בשם הדת כלפי נוצרים או יהודים, לא יכלו לעשות כלפי טורקים.
מתנות שנתן כובש לנתיניו בעבר לא נחשבו בעיני הטורקים כי הם יכלו לטעון טענת כובש ולקחת הכל. אך הם הקפידו על תקנות החזקה שהתקינו. משום כך נאלץ השומר של שערי הכנסיה להתגורר במתחם עצמו אחרת היה מאבד את בעלותו.
הבעלות של משפחת דג'אני על הר ציון אף היא נעשתה מפוקפקת אך יש שם חלקת קברים של בני משפחה זו והטורקים הסכימו שאותה חלקה והמבנה הצמוד אליה אכן שייך למשפחת דג'אני. יתר השטח נחשב כשטח מוסלמי בעל חשיבות שהסולטן הטורקי הוא המחליט מה יעלה בגורלו.
כשהגיע קייזר וילהלם לבקר בירושלים ב-1898 נתן לו הסולטן במתנה את השטח שעליו הוקמה כנסיית דורמיסיון.
הקייזר נתן את השטח לנציגי הכנסיה הקתולית בנדיקטינית. באותו זמן קיבלו גם הפרנציסקנים וגם הארמנים "פינה" בשטח. אך הבניין המרכזי נותר בידי המוסלמים.בבניין זה בקומתו השניה מעל קבר דוד יש אולם קטן בשם קנקולום. (Ce'nacle, Cenaculum, Coenaculum ).
הקנקולום שפירושו חדר אוכל הוא המקום בו נערכה הסעודה האחרונה של ישו. הם חישבו את המרחק ממקום זה עד הגולגותא מצד אחד ועד ארמון הכהן הגדול קייפא מצד שני. מקומו של ארמון זה במורד המזרחי של הר ציון. כיום בנויה שם כנסיה בשם פטר גליקנטה. גם כאן יש סיפור נוצרי שלא אכנס אליו כעת.
ישנה גם מסורת נוספת המספרת על לילו האחרון של ישו לפני מאסרו בגת שמנים. כיום בנויה שם כנסית כל האומות והיא נמצאת במורד הר הזיתים. כיצד מסתדרים עם כל המסורות הללו וקובעים את חדר הסעודה האחרונה בהר ציון? - לקתולים פתרונים.
הכנסיה הארמנית הקטנה שנבנתה בין כנסיית דורמיסיון לחומת העיר העתיקה נקראת כנסיית קייפא. זוהי אחת התופעות המשונות ביותר בעולם הנוצרי. על-פי הסיפור הנוצרי היה קייפא הכהן הגדול אחראי למסירת ישו לידי הרומאים והוא שעמד בראש בית הדין היהודי שדן את ישו. כיצד זה קוראים על שמו כנסיות והופכים אותו למין קדוש נוצרי?
שנתיים לפני בואו של הקיסר וילהלם בנה מיסיונר אנגלי בשם שמואל גובאט בית ספר על ההר. קשה להסביר בקצרה כיצד הצליח גובאט לרכוש את השטח ולבנות עליו מבלי שהמוסלמים יתערבו. על-פי חוקי הקפיטולציות מותר לנוצרים להקים בתי תפילה ולבטח לא הותר להם לבנות בתי ספר מיסיונריים. יש להניח שתורת הבקשיש שהיתה מאוד מפותחת בימים ההם היתה ידועה היטב לגובאט. עם זאת, קיומו של בית ספר נוצרי על ההר הקלה על הטורקים במסירת השטח הסמוך למלך הגרמני נוצרי. אך עלינו לבדוק גם את הקשר של היהודים למקום ואת הניסיונות לפדות אותו מידי הגויים.
את בניין הכנסיה ניסו היהודים לקנות במאה ה-13. זו התקופה שלאחר תבוסת הצלבנים, כאשר נותרו מעט מאוד נוצרים בארץ ומעטים הסיכויים שמספרם ירבה. מאחר שהבניין שייך למשפחת דג'אני ואין עושים בו שימוש ככנסיה, שילמו היהודים לדג'אני תמורת העברת הבניין לידיהם.
בשנת 1428 הוציא האפיפיור הוראה האוסרת על הקפיטנים של אוניות נוצריות להביא עולי רגל לירושלים או לעגון בנמלי ארץ ישראל, כל עוד אין השלטונות נוטלים מידי היהודים את הכנסיה הקדושה של הקנקולום.
החרם הקתולי אכן פעל את פעולתו והמוסלמים שבו והשתלטו על המקום כולו. גירשו כל יהודי שהיה בו ואסרו על היהודים לגשת אל ההר. החרם בוטל. הנוצרים לא קיבלו את המקום, אך האפיפיור היה מרוצה על שהיהודים נושלו ממנו.
מאז אותה שנה ועד 1919 לא הורשו יהודים להגיע עד הקבר. בתחילה לא הורשו לעלות להר. אחרי כן יכולים היו לעלות ולהגיע עד קירות הבניין, אך להתפלל תפילה של ממש לא הרשו להם וכשהיו עומדים דקות מספר במקום היו השומרים מתנפלים עליהם ומגרשים אותם.
אחר שהבריטים השתלטו על הארץ השתנה מצב זה. היהודים קיבלו רשות לעלות להר ביום חג השבועות. רק ביום זה. בשאר ימות השנה לא היו רשאים לעלות להר. ביום זה היו רשאים גם לגשת לקבר ולשהות לידו זמן קצר.
יהודים שעלו לקבר דוד בשנים ההן הונחו על-ידי השומרים אל חדר הקנקולום. בצמוד לאולם זה יש חדר קטן ובו מצבת קבר. השומרים הצביעו על מצבה זו כעל קבר דוד. מי שהגיע למקום לא הורשה להתפלל. מי שהתעכב יותר מדקה גורש החוצה בדחיפות ובבעיטה. איש מבין היהודים שעלו למקום לא ידע על קיומה של מצבת קבר נוספת מתחת לזו ורק כשנכבש הר ציון בידי ישראל במלחמת השחרור נתגלתה האמת.
מי שעולה כיום לקנקולום יכול לראות צריח קטן שנבנה בסמוך לכניסה. צריח זה נבנה עם ההשתלטות של הטורקים על הארץ. כי על-פי החוק אין להחרים או להרוס מסגד.
צריך לעלות כמה מדרגות כדי להיכנס לקנקולום. כשעולים בהן מתגלית החצר שמעבר למעקה ובה קברי משפחת דג'אני. דרך של חצץ מוליכה מהבניין אל שער ציון ועוברת לצד כנסיית קייפא והכנסיה הפרנציסקנית שבנתה ב-1939. בין אל לבין החומה מצוי גם בית הקברות החבשי.
כיפת הדורמיסיון עברה התעללות מיוחדת במינה. כאמור, אין בארץ כיפה דומה לה בסגנונה. זו כיפה של בדיל על קונסטרוקציה של קורות עץ. במלחמת העולם השניה פקדו את ארץ ישראל מטוסים איטלקים. מחשש הפצצה הפעילו הבריטים צפירות אזעקה ואנשים מיהרו להיכנס למקלטים אך קרבות והפצצות אוויר לא היו כאן באותה מלחמה, מלבד פצצה אחת שנפלה על כיפת הדורמיסיון והרסה אותה כליל.
כיפה זו לא שוקמה במהרה. אבות הכנסיה הבנדיקטית הם גרמנים והבריטים לא התיחסו בעין יפה לגרמנים. אך כעבור שנתיים בערך החלה מלאכת השיקום והשחזור של הכיפה, ובתחילת 1947 כבר הושלמה הכיפה ותוקנה. כל סימני ההרס נעלמו ממנה.
בסוף 1947 פרצה מלחמת השחרור. לא עבר זמן רב והרובע היהודי הושם במצור על-ידי הערבים וכדי לפרוץ את המצור ולהתחבר אליו נערכו קרבות קשים לכיבוש הר ציון. אחר שנכבש ההר הוסיפו הערבים להפגיזו ולירות עליו ללא הפסק כי חשש מהתקפת פתע על שער ציון. היריות וההפגזות המרובות הללו פגעו בגג הבדיל של הדורמיסיון וניקבו אותו ככברה. כשתמה מלחמת השחרור וירושלים העברית החלה לשקם את עצמה, נראתה כיפת כנסיית דורמיסיון כרשת גדולה ומרבית האנשים שהתישבו בירושלים אחר מלחמת השחרור הופתעו לגלות אחר שנים מספר שהרשת הזו היא תוצאה של הפגזות וכי הנוצרים משקמים אותה שוב. (מיקומה של הכנסיה בנקודה בה היא נמצאת מגרה כל אמן לקחת מכחול בידו ולצייר).
הכיפה שוקמה לחלוטין ב-1959. עד מלחמת ששת הימים היתה תקינה ושלימה. ביום הראשון למלחמת ששת הימים תקפו הירדנים את ירושלים בכל הכלים שברשותם. המבנים הישראלים הקרובים ביותר היו כמובן קורבן עיקרי וכנסיית הדורמיסיון הופגזה שוב. הכיפה עלתה באש ובמשך כל הלילה הראשון למלחמה בערה בלהבה גדולה שהאירה למרחוק בעיר השרויה באפילה. הבעירה נמשכה גם במשך היום ופסקה רק אחר שהעיר העתיקה נכבשה על-ידי צה"ל.
אינני זוכר כנסיה נוספת שהשתתפה באינטנסיביות כזו במלחמות ישראל.