אין ויכוח על כך שנפל דבר בישראל ובעיקר במפלגת העבודה. אם נתבונן במתחרים על ראשות המפלגה, פרס, וילנאי, פואד - עמיר פרץ הוא ללא ספק תופעה מרעננת ויחודית.
מי שחושב שפרס הפסיד במערכה או במירוץ טועה. הוא ניצח את פואד, ולגבי התפקיד הוא רק משנה אותו ומעתה יהיה "השר לפיתוח מדיני" של האזור - בממשלת פרץ.
לגבי וילנאי, ברק ודליה איציק - הם הימרו על הסוס הלא נכון - והתוצאות יהיו בהתאם. הם לא שמעון פרס - והם לא ישמעו את הזעקה "שמעון אני זקוק לך" - ושמעון אכן שומע ומבצע.
לגבי עמיר פרץ, כבר בימים הראשונים של היותו יו"ר התנועה מתרבים הסימנים המדאיגים שהוא סובל מתופעה שידועה "כשיכרון גבהים" - הנפוצה אצל מטפסי הרים או תופעה דומה אצל צוללים "כשיכרון מעמקים" ואצל טייסים כ"ורטיגו" - אובדן התמצאות מרחב, ובמקום להמריא הם צוללים לקרקע.
האג'נדה החברתית של עמיר פרץ היא לא חדשה. הוא הכריז עליה לאורך כל תקופת ההתמודדות ומי שעקב אחרי פעילותו הפוליטית-חברתית בהיותו יו"ר ההסתדרות, לא מופתע מהצהרותיו החברתיות-כלכליות.
על הנייר, תיאורטית, המצע החברתי או התובנה הסוציאל דמוקרטית - מושכת, קורצת ומבטיחה למשוך קולות. שהרי מה רע בהבטחות על מלחמה בעוני, משכורת מינימום של 1,000 דולר, דאגה לגימלאים, קשישים, חד-הוריות - והצהרה שתוך שנתיים לא יהיו רעבים בישראל.
הבעיה היא ש-70% מכל ההבטחות הללו כנראה לא יבוצעו מיד, אולי תוך חמש עד עשר שנים והיתר יישאר בגדר הצהרה והבטחה של פוליטיקאים.
העניין הוא שהבטחותיו של פרץ אינן יונקות מהבסיס הכלכלי-לגיטימי ואפשרי במדינה כמו ישראל על בעיותיה הביטחוניות-חברתיות.
גם אם יצעקו עשרות פעמים שצריך לחלק את עוגת התקציב אחרת ולשנות את סדרי העדיפויות - אשר לרובן אנחנו מסכימים, עדיין זה לא יפתור את הבעיות ולא יביא לפיתרון "הפרצי" המקווה. וצריך מאד להיזהר, שלא לחזור למצב המשק שלפני תקופת נתניהו ולגירעונות הכבדים.
נא לזכור ולא לשכוח - עמיר פרץ בתור יו"ר ההסתדרות החדשה - הוביל את קרנות הפנסיה של ההסתדרות לגירעון אדיר של 14 מיליארד שקל על-ידי ניהול כושל ולא כלכלי, עד שהמדינה נטלה ממנו את הקרנות כדי לאזנם ולהציל את אותם גימלאים וקשישים שהוא דואג להם.
לא לשכוח שתחת עמיר פרץ, כיו"ר ההסתדרות, היו שביתות רבות בתחומי המשק העיקריים - שגרמו לנזק כספי והוצאות על המדינה ועל התעשיה במיליארדי שקלים ובהם גם פגיעה לא רק בסחר חוץ אלא גם בתדמית הכלכלית של המדינה.
הוועדים הגדולים והחזקים שהם הגיבוי של פרץ והם שהובילו אותו לראשות המפלגה - האם לדעתכם יפסיקו עכשיו את הלחצים והמלחמות אם הוא לא יספק את הסחורה ולא יממש את ההבטחות. נחיה ונראה.
האם חברי או נציגי הוועדים לא יסעו יותר ביגואר או ב.מ.וו מפוארות, לא יהיו יותר מינויים משפחתיים, פיקטיביים, מקבלי משכורות עתק, בתפקידים שניתן אולי לוותר עליהם - נחיה ונראה.
כאשר עמיר פרץ נלחם בחמת זעם בתוכנית הכלכלית של נתניהו-שרון, כל העולם העסקי והכלכלי שיבח את נתניהו כתוכנית שהצליחה לייצב את הכלכלה ולמנוע פשיטת רגל ממשלתית לאומית. אך בעיקר האוצר קיבל לגיטימציה מהבנק העולמי וישראל זכתה בגיבוי ובערבויות כספיות.
ולכל אלה, הטוענים שהתוכנית הכלכלית של נתניהו העניקה יתרונות רק לתעשיינים, לעשירים, לעשירון העליון וכו', יש לומר: אל תשכחו מי מייצר מקומות עבודה, מי מקים מפעלים, מי משקיע מבפנים ומבחוץ. לא העובדים אלא העשירים ולכן הם גם הראשונים שנהנים מהפריחה הכלכלית. לא לשכוח שהתעשיינים והמשקיעים יכולים בקלות להקים מפעלים בירדן, קפריסין, הודו, תאילנד - שם העבודה זולה וההוצאות קטנות. לכן לא לחינם ארצות כמו קנדה ואירלנד נתנו הנחות ותמריצים מוגדלים למשקיעים, כדי שהתעשיינים ישקיעו ויפתחו תעשיה שנותנת מקומות עבודה ומאזנת יפה את תקציב המדינה.
נכון עושה פרץ שהוא מקיף עצמו במומחי כלכלה כמו בני גאון ואחרים ומומחי ביטחון כמו עמי איילון, איש "המפקד הלאומי", אך עדיין עדיף על תוכנית אוסלו או ז'נבה. וכבר יש שמועות האומרות שאם הוא ימשיך בהצהרותיו הכלכליות הישנות - הוא לא יגיע רחוק.
הוא אומנם לא נגד "כלכלה חופשית" או "תחרות חופשית" - אבל במגבלות מסוימות, וספק אם אלה יכולות להצליח לפי השיטה "הפרצית" שאנו מכירים.
פן נוסף שנתגלה כבר מהתחלה, שהוא המשך השילטון בהסתדרות, הוא נוסח התנהגות, דיבור והתנהלות של "שליט יחיד". פרץ מודיע מראש מה מטרתו ורק אחר כך הוא הולך להתייעץ עם החברים. כך גם נוסח האיומים על שרון - הוא די מצחיק ולא משכנע. בשלב זה נראה כאילו "השפם עלה לו לראש".
עם זאת, ללא ספק יש משהו חדש ומרענן בפוליטיקה הישראלית, כאשר הפריפריה זוחלת ומשתלטת על מרכזי המפלגות ועל המנגנונים הישנים והמאובנים - דבר המבטיח חורף חם ומרתק.
