אני מתנצל בפני הקוראים על שאין ביבליוגרפיה מצורפת לדברי. למרות שאת הדברים עצמם קראתי כחלק מלימודיי בעבר, נשכחו ממני שמות הספרים והמאמרים. יכול אני להבטיח נאמנה לכל מי שיעיין בספרים העוסקים בארץ ישראל כי הבאתי אך מעט מן המרובה.
בתחילת המאה הרביעית חלמה המלכה הלני, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שעליה לעלות לירושלים ולהציל את הצלב של ישו. היא פנתה לפטריארך מודסטוס והוא אמר לה שישו נצלב בגבעה בשם גולגולתה. הצלב הופל למרגלות ההר ושם נשאר. היא נסעה לירושלים הריקה מיהודים, שנקראה אז איליה-קפיטולינה, שם מצאה שאריות של מקדש פגאני על גבעה. אחרי שהשלימו את ההריסה ופינו את האשפה, נמצאו במקום מספר קרשים. המאמינים הנוצרים נצטוו לראות בהם את הצלב האמיתי ונקבע, שהגבעה הזו היא גולגולתה.
מאז ייחסו הנוצרים חשיבות יתרה לעלייה לרגל לארץ הקודש. מתחילת ימי הביניים עודדה הכנסיה את מאמיניה לעלות לארץ הקודש ולהתפלל במקום בו נקבר ישו. הכמורה הצליחה לנטוע בלב אנשים את האמונה, שגאולה תבוא לנפשם כשיגיעו למקום הקבורה ויתפללו עליו.
הקבר הפך למקור משיכה לנוצרים של ארצות הים התיכון. יוונים הירבו לעלות לירושלים וכתוצאה מכך התפתח קו ספנות של עולי רגל וצי אוניות שעשה דרכו הלוך ושוב אל נמלי יפו וקיסריה. מדי שבוע הגיעה אוניה ובה עולי רגל. ביפו יכלו לשכור סוסים או לנסוע במרכבות לירושלים, אך רובם העדיפו לעשות דרכם ברגל. הכנסיה העמידה להם מורי דרך שהביאו אותם לירושלים.
כתוצאה מתנועה זו התפתחה בירושלים תעשיה של צלבים וחרוזי תפילה שעולי הרגל היו רוכשים ואחרי כן מביאים לכמרים המשרתים בכנסית הקבר על מנת שיקדשו אותם. מאליו יובן שהיתה כאן הכנסה כספית נאה. הכמרים לא קיבלו תשלום ישיר עבור קידוש המזכרות אך לידם היו קופות הצדקה מתמלאות על-ידי עולי הרגל הנלהבים. כך נוצר ענף כלכלי שרבים התפרנסו ממנו וחייהם תלויים בו.
כאן עלי לציין שהאוכלוסיה בארץ ישראל היתה דלילה למדי והפרנסה קשה. מצב החקלאות היה רע. מרבית הערבים הגיעו הנה כלוחמים או נוודים. הם ניצלו את מה שהיה לפניהם. עצים נכרתו ונשרפו לפחם. עיקר העיסוק החקלאי של הערביים היה מרעה. העיזים השחיתו את מרבית עצי הפרי והפירות התמעטו. הארץ הפכה להיות מדבר.
בואם של עולי רגל נוצריים עודד את חיי המסחר. אומנים בעבודות עץ התפרנסו מעבודותיהם. גם תעשיית הנרות החלה להתפתח ובה עסקו בעיקר יוונים שנשכרו על-ידי הכנסיה האורתודוכסית.
מאמצע המאה ה-14 נוצרה תנועה סדירה של אוניות רוסיות שהביאו צליינים מרוסיה ומהרי קווקז לארץ. שנים רבות היו אלה האוניות היחידות שעגנו בנמלי הארץ וסיפקו פרנסה לשייטי הסירות שהביאו את הצליינים מהאניה לחוף.
הכנסיה הקתולית התחרתה בכנסיה היוונית אורתודוכסית. מעיני הקתולים לא נעלמה חשיבותה הכלכלית של העלייה לרגל. ככל שהתפשטה האמונה הנוצרית כן גבר הביקוש לארץ הקודש וכן גברו התככים והנסיונות להשתלט על ענף זה על-ידי קבוצות שונות.
הצלבנים בנו שרשרת של מנזרים-מבצרים בדרכם של עולי הרגל. המרחק בין מנזר למנזר הוא מרחק של יום רכיבה.
מיפו ללטרון. מלטרון לכנסיית התחיה באבו גוש או להר השמחה בנבי סמואל. משם לירושלים. בהמשך לכיוון יריחו למנזר בוואדי קלט או למנזר השומרוני הטוב. משם ליריחו. משם לבית חגלה - לצורך הביקור במקום הטבילה בירדן.
מסלול החזרה מירושלים דרך המנזרים בעין כרם בכיוון עזה, מנזר יוחנן במדבר, המנזר בבית גוברין ומשם היציאה אל שפלת החוף, רצופה מבצרים ומנזרים מבוצרים ששימשו כאכסניות ללינת לילה עבור עולי הרגל.
בכל מנזר כזה שירתה יחידה של שומרים ומלווים שהיו יוצאים מבעוד יום לפגוש את עולי הרגל ולהביאם בבטחה אל המבצר. כך סיפקה הצליינות תעסוקה ופרנסה לחילות הצלבנים, הנזירים והכמרים בכל מקום בארץ.
הכיבוש הערבי של ארץ ישראל וגירוש הצלבנים יכול היה לחסל את הענף הזה לחלוטין. אך היו כמה יוצאים מן הכלל בין הנוצרים שיחסיהם עם הערבים טובים היו. אל אלה השתייכו הגרוזינים. במאה הרביעית בנו הגרוזינים סמוך לירושלים מנזר בשם "המצלבה". המנזר בנוי במקום שבו צמח העץ שממנו נעשה הצלב של ישו. על פי אמונתם ניטע העץ על-ידי לוט שהשקה אותו במים מן הירדן. (זה יכול להיראות מוגזם במקצת: לרוץ כל בוקר לירדן מירושלים כדי לשאוב מים עבור העץ, אבל אין להתווכח על אמונה).
הגרוזינים הוסיפו לבוא לארץ ישראל ללא חשש גם בעת שערבים לא היססו לערוף ראשו של כל נוצרי שתפסו אחרי נצחונם על הצלבנים. הגרוזינים לא באו מארצות מסעי הצלב ולא כפו את דתם על אחרים. מלבד זאת ידועים הגרוזינים כאנשים בעלי כוח פיזי רב והערבים למדו שלא כדאי להתגרות בהם.
במאה ה-12 הגיע למנזר המצלבה המשורר הלאומי של גרוזיה שותה רוסתוולי. הוא נעשה נזיר ואחד הדברים שעשה היה ציור הפרסקו על קירות הכנסיה של המנזר. על אחד הציורים האלה צייר גם את עצמו ורשם את שמו. בגרוזיה לא ידעו מה עלה בגורלו ומדוע נעלם פתאום. קשרו את שמו לשמה של הנסיכה תמרה וסיפרו שברח עימה. מאוחר יותר אף בנו שם מאוזוליאום על שמם. המנזר הגרוזיני הזה נותר גרוזיני עד אמצע המאה ה-18 ואז עבר לידי הכנסיה היוונית אורתודוכסית, מאחר שלא נשארו נזירים גרוזינים במקום.
סיפור זה ממחיש את החשיבות הרבה של ירושלים בעיני נוצרים מהעולם כולו. אחר שהערבים השתלטו מחדש על הארץ הבינו אף הם את החשיבות הכלכלית של תנועת עולי הרגל. עולי רגל מקווקז התקבלו ברצון. גם עולי הרגל היוונים התקבלו כשכנים נכבדים בעלי אמונה שאינה מוסלמית. אך רבים היו האנשים שהלכו להתפרנס מהצליינים ומשום כך התפוגגה ההתנגדות הערבית לביקורי נוצרים.
כמה מהתעשיות המסורתיות בירושלים ובחברון התפתחו והתקיימו על עולי הרגל והשלטונות הערבים השתדלו להגן על הצליינים ולהנעים את ביקורם בארץ. התלהבותם של הצליינים המגיעים אל הקבר מפליאה. שהרי על פי המסורת הנוצרית יצא ישו מקברו ועלה לשמיים. הקבר ריק, איפוא. אך המגש הגדול המונח בצידו מתמלא מדי יום במאות שטרי כסף ואלפי מטבעות. אחת לשעה נכנס הכומר הממונה לחדרון הבנוי מעל הקבר ומפנה חלק מהתרומות כדי שיהיה מקום לתרומות נוספות.
צליינים שכל חייהם היו איכרים בכפריהם וצברו פרוטה לפרוטה מצווים את כל כספם ורכושם לכנסית הקבר. נשים מסירות טבעות ואצעדות זהב ומניחות בצד הקבר. מרבית קישוטי הזהב והפסלונים, כולל פסל המאדונה העשוי זהב של 24 קראט, ניתנו כתרומות על-ידי צליינים שביקשו לא לציין את שמם. עסק זה הקרוי כנסיית הקבר הינו עסק חשוב מאוד.
איום בחרם קתולי על חופי הארץ הופיע מחדש ב-1927. באותן שנים חשף הפרופסור סוקניק ז"ל את החומה השלישית של ירושלים. כאן צריך לציין שעד לאותה חפירה דיברו הסטוריונים וארכיאולוגים אודות ירושלים בימי בית ראשון ושני כעל עיר בת עשרת-אלפים תושבים. כל העדויות הכתובות בין אלו שבתלמוד ובין אלה של יוספוס פלאביוס נדחו על ידיהם כהגזמות ובדיות.
יתר על כן, חומות העיר העתיקה בימינו הן חומות שנבנו על-ידי הטורקים. כנסיית הקבר כלולה בתוך החומות הללו ומאחר שהנוצרים עצמם טוענים שישו נצלב ונקבר מחוץ לחומות הרי שחומות אלו, לבטח מקיפות שטח גדול יותר מחומות ירושלים המקוריות. אין פלא שיהודים למדנים היודעים את התלמוד העדיפו לפקפק בארכיאולוגיה כולה ולכנותה "מדע השקר".
גילוי החומה השלישית הוכיח שירושלים של ימי בית שני השתרעה למרחב רב יותר מן הנוכחית. אותו חלק הקרוי "ירושלים המזרחית" מחוץ לחומות העיר העתיקה היה אז בתוככי החומות. החומה השלישית מגיעה עד תחילת רחוב מאה שערים. ברחוב סלאח א-דין יש שתי אבנים של החומה הבולטות מעל פני הקרקע וכן בתוך הגן של המכון האמריקני לחקר המזרח. החשיפה חוללה סערה עם ניפוץ הסברות של המדענים הנכבדים ובעיקר בגלל ההוכחה המובהקת שכנסיית הקבר אינה מקום הקבורה ואינה מקום הצליבה של ישו.
בארכיאולוגיה עסקו גם כמרים רבים. חלקם ידועים מאוד. חלקם אף גילו תגליות מעניינות במיוחד שהיה בהן ניגוד לתיאוריות קתוליות אך החומה השלישית יכולה להביא בעצם נוכחותה כלייה על מקור ההכנסה הגדול הקרוי כנסיית הקבר.
האפיפיור פיוס העשירי שלח איגרת למשרד המושבות של בריטניה ובה הודיע שחייבים להפסיק את חשיפת החומה השלישית ומה שכבר נחשף יש לכסות בעפר. אם לא ייעשה כן בכוונתו להטיל אמברגו על חופי ארץ ישראל כולה וחובלי אוניות קתוליים לא יוכלו לעגון בחופי הארץ. הבריטים צייתו לו, לא מפני אהבת האפיפיור אלא מפני החשש לאובדן הענף הכלכלי המוצלח. הם נטלו מפרופסור סוקניק את רשיון החפירה ונתנו לו מילגה מיוחדת לחפירה בהר הצופים. את החומה שנחשפה כיסו בעפר. החרם לא הוטל והכל נשמו לרווחה.
פרופסור סוקניק, שקיבל הקצבה מיוחדת לחפירה בהר הצופים, חפר שם. בחפירה זו של מערת קבורה גילה סוקניק גלוסקמא ועליה כתוב שם הנפטר הטמון בה: ישוע בן יוסף. מאז נתגלו עוד שבעה גלוסקמאות הנושאות שם זה, אך אותה אחת שגילה סוקניק היא התשובה המוצלחת ביותר לטפשותו של פיוס העשירי.