כל אחד יודע שלמלים יש משמעות. אבל לא כולם יודעים שפרט למשמעות הגלויה יש למלים גם הקשרים אסוציאטיביים סמויים ועמוקים שמקורם בתרבות העם המשתמש במלים, במסורתו, באמונתו. אני משוכנע שגם עמיר פרץ היו"ר החדש של מפלגת "העבודה" יודע זאת היטב ומן הטעם הזה בחר, בנאום ה"הכתרה" שלו בוועידת מפלגת העבודה, להשתמש דווקא במלים: "מי למהפך - אלי".
מי שחש כי השילוב של שלוש המלים הללו מוכר לו אך לא זכר בדיוק מה היה מקורן - לא טעה. ניסיון לדלות ממעמקי הזיכרון את בעל האמירה המקורית מגלה כי זו הייתה קריאת הקרב הראשונה של מתתיהו, מנהיג מרד החשמונאים ביוונים, אשר זעק את המלים "מי לה' אלי" ויצא למערכה שהפכה לסמל של הניצחון היהודי על כוחות הרשע היוונים שניסו להעביר אותו ואת בני ביתו על דתם.
כדי לא לחשוד בכשרים אפשר להעריך, כי הרעיון לאנלוגיה ההיסטורית המעניינת הזו היא פרי מוחו הקודח של עמיר פרץ, אך בהחלט אין לשלול את האפשרות שזו תולדת אחת העצות "החכמות" שנתן לו אחד מבין חבר יועציו. כך או כך, אם ננסה לרדת לסוף משמעות קריאת הקרב של פרץ, השאלה הראשונה הדורשת תשובה היא: מיהם כוחות הרשע האלה שאותם מבקש יו"ר מפלגת "העבודה" להעביר מן העולם.
הדרך הפשוטה ביותר לאתר את האויבים היא לברר, אחד לאחד, מי אינם אויביו של פרץ שאותם הוא מבקש להעביר מן העולם.
הציבור הראשון שאותו יש להוציא מיידית ממעגל האויבים הוא מיליון וחצי העניים הממלאים את הארץ. זה ברור כיוון שפרץ הרי מדבר בשמם ואפילו אם עדיין לא בחרו בו. אלה אותם עניים שנולדו, לשיטתו, כתוצאה מפעילות "ממשלת העוני של הליכוד".
הציבור השני החייב להישאר מחוץ למעגל האויבים הוא האוכלוסיה הערבית בישראל שגם היא מקיפה כמיליון וחצי אזרחים כשרים למהדרין. גם עובדה זו ברורה שהרי פרץ הכריז בגלוי כי "צריך מנות שר ערבי" וכי על-פי האינטרס הלאומי של ישראל חשוב לעשות זאת כיוון ש"שילוב ערבים בשלטון יפיג את המתח במגזר זה".
הציבור השלישי שאינו משתייך למחנה האויב הם כל אותם אזרחים העובדים למחייתם אך למרבה הצער שכרם אינו מגיע למינימום הנדרש לדעתו של פרץ. וגם זה ברור שהרי היו"ר הטרי הוא זה התובע להעלות את שכר המינימום עד לגובה של אלף דולר בחודש. כיוון שרק הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולה להשיב על השאלה כמה בעלי זכות בחירה מן הסוג הזה קיימים בישראל, אפשר להעריך במידה רבה של ביטחון כי לפחות רבע מיליון עובדים אינם נופלים בהגדרה של "אויבים".
סיכום ביניים קצר ומשמח מגלה כי לפחות מחצית מאוכלוסיית ישראל איננה אויבת של עמיר פרץ. וזה בהחלט טוב ויפה.
מי אם כן הם אלה שעמיר פרץ מבקש להשמיד בחמת זעמו, כבר בתחילת מסעו הקרבי אל כס השלטון.
על-פי הכרזותיו הציבוריות לאחר נצחונו במרוץ נגד שמעון פרס ברור כי הראשונים בתור רשימת החיסול ניצבים המתנחלים. אותם אזרחי ישראל שממשלות ישראל לדורותיהן - ליכוד ועבודה כאחת - עודדו להתנחל בשטחי נחלת האבות ביהודה ושומרון. וגם זה ברור כי פרץ הוא זה שהכריז: "אין לי שום כוונה להמשיך את המסע המטורף וההזוי של השקעות אדירות בהתנחלויות". הדרך הפשוטה ביותר לבדוק ולדעת באיזה מספר של "אויבים" מדובר היא באמצעות מספר המנדטים שהשיגו המפלגות המייצגות את תפישת עולמם של המתנחלים. ואלה הן: המפד"ל (4 ח"כים) האיחוד הלאומי (7 ח"כים) וציונות לאומית דתית מתחדש (2 ח"כים), סה"כ 13 ח"כים.
הגורם השני שללא ספק יכול להשתלב היטב בהגדרת מחנה האויב העיקרי של עמיר פרץ הוא מצביעי הליכוד. נכון שכיום קצת קשה לדעת מה זה ליכוד. אבל אם אריאל שרון בראש מפלגת "קדימה" החדשה שלו הוא המתמודד העיקרי בבחירות מול גיסותיו של עמיר פרץ, הרי ברור שכל מצביעיו הפוטנציאליים חייבים להיות מוגדרים כאויבים. על-פי הסקרים מן הימים האחרונים נראה כי מפלגתו של שרון יכולה לזכות ב-30 מנדטים בבחירות העומדות בפתח. כאשר מוסיפים את מספר המנדטים שעשוי לקבל הליכוד - בגבולות 15 בממוצע בין הסקרים השונים - הרי מדובר יחד ב-45 מנדטים. אם נחבר למספר זה את הח"כים "של המתנחלים" הרי מדובר בכמעט מחצית מאזרחי ישראל בעלי זכות הבחירה.
כדי לא לחטוא לאמת המספרית ולנסות להיות מדויק ככל האפשר, יש לזכור כי גם בקרב אוכלוסיית מצביעים זו קיימים עניים ועובדים המשתכרים פחות משכר המינימום שלכאורה צריכים להשתייך למחנה "הטובים" בעיניו של פרץ. אבל כיוון שסביר להניח שציבור זה, בגלל זהותו הפוליטית השונה מזו של מחנה "העבודה", לא יתן את קולו למחנהו של פרץ, אולי אפשר להגדיר אותם, לצורך ההתחשבנות בלבד, במסגרת המונח "נייטרלים" - לא אויבים ולא אוהבים.
בקיצור: ציבור גדול ורב מתאים להגדרת האויב של החשמונאי עמיר פרץ.
כל מי שמכיר מעט את תולדות מרד החשמונאים נגד השלטון היווני העריץ צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: מה יעשה עמיר פרץ באויביו, לאחר הניצחון, אם ינצח? האם יוציא אותם להורג, האם יטיל עליהם חרם, האם יכריח אותם לכפור באלוהיהם או להתפלל לצלמים, או פשוט יסתפק בהוצאתם מכלל אזרחי ישראל. או אולי, במקרה הטוב, יניח להם לנפשם כדי שיסבלו מעוני ומקשיי פרנסה מתחת לשכר המינימום.
למלים יש משמעות. זה, אולי, המסר העיקרי שחייב עמיר פרץ להפנים ולנהוג על-פיו. סיסמאות מתלהמות אינן יכולות להיות תפריט טוב לזכייה באמון העם. מנהיג חייב לזכור כי כל בני עמו, כולל המתנגדים לו, הם צאן מרעיתו. הצגתם, אפילו כמשתמע, כ"כוחות רשע" שיש להכחידם היא ראשית הכישלון.
