נראה שרעיון חלוקת הארץ בינינו לפלשתינים נהנה מתמיכה חסרת תקדים - מהשמאל הפוסט-ציוני עד הליכוד וישראל ביתנו. נתניהו ועוזי לנדאו עצמם לא פוסלים עקרונית את חלוקת הארץ אלא שרף ההתניות שלהם הוא בעננים ותלוי לחלוטין בפלשתינים: 'יתנו - יקבלו'.
אפילו אביגדור ליברמן, שהיה ימין מובהק, דוגל בחלוקת הארץ על בסיס דמוגרפי. לכאורה אין הבדל, למעשה יש הבדל גדול בעיקר בין שתי המפלגות המובילות כרגע בסקרים - מפלגתו החדשה של אריק שרון 'קדימה' ומפלגתו הכאילו חברתית של עמיר פרץ 'העבודה'.
מפלגת העבודה, בעלת זכות היוצרים על הסכם אוסלו, שאימצה לעצמה במצעה את נוסחת ז'נבה, יוצאת מתוך גישה סלחנית ואופטימית לציבור הפלשתיני. להערכתה הציבור הזה רוצה ויכול לחיות בשלום עם ישראל בתנאים שגם ישראל יכולה לקבל. יש לפלשתינים הנהגה לאומית שיכולה להוביל את התהליך לאורך זמן.
קשיי ההנהגה הפלשתינית במימוש סמכותה נובעים בעיקר מהמכשלות שישראל מציבה, לפעמים מתוך עקשנות וחשדנות חסרת טעם. בחזון ה'שלום' של השמאל פועלות שתי החברות במשותף בפיתוח הכלכלה והחברה ונלחמות ביחד בפשיעה, בעוני ובטרור משל היו צרפת וגרמניה האויבות לשעבר שהפכו לאוהבות. השתלבות עד כדי 'התחבקות' חסרת מחיצות.
אין לגישה הזו תשובה למקרה האפשרי שהפרשנות לחברה הפלשתינית מוטעית מיסודה. למקרה שחלום חליפות האיסלאם הכלל-ערבית במזרח התיכון יגבר על שאיפות השלום הארציות והמקומיות. אין לגישה הזו מענה לאפשרות שהחלום הלאומי הפלשתיני מתמקד בתיקון העוולות ההיסטוריות שנעשו להם, לדעתם, מתחילת הציונות. אפילו ייקח הדבר דורות רבים. בלי קשר למה שניתן להשיג בדורנו עכשיו למען הדורות הבאים.
בעיקר לא ברורה ההנחה שתהליך הפיוס שנכשל מעל 100 פעמים מאז הצהרת בלפור ב-1917 בתנאים נוחים מאוד לערביי ישראל - חזקה עליו שיצליח הפעם.
הגישה הנגדית לחלוקת הארץ יוצאת מנקודת מוצא הפוכה, מחמירה ופסימית לחברה הפלשתינית. להערכתה החברה הפלשתינית שרויה באנרכיה ובמשבר מתמשך שימשך עוד זמן רב. החלום הלאומי הפלשתיני לא ויתר על השמדת ישראל ובוודאי ינצל רגע של חולשה ושעת כושר לחיסולנו.
מרקם החיים המשותפים ב'מעטפת' אחת הוא מתכון בדוק לחיכוך בין תרבויות, רמת חיים ושאיפות לאומיות ובסופו לאלימות מתחדשת. חלוקת הארץ אינה 'שלום' אלא הינתקות מהפלשתינים איש לדרכו כשבינינו חומה. מרקם הכלכלה והחיים בפלשתין צריך להתעצב עם ובשיתוף העולם הערבי הקרוב לו. ההינתקות לכן אינה רק קו גבול חסום אלא גם הינתקות חברתית וכלכלית עד כדי חוסר תלות, ככל הניתן, שלהם בנו ושלנו בהם. ככל שהגדר חסומה יותר צריך המעבר הפלשתיני לעולם הערבי להיות חופשי וקל יותר.
הגישה הזו יוצרת חששות בממסד הביטחוני שהטרור יוכל לנוע בחופשיות מסיני לבית חנון בשערי שדרות או לטולכרם בפאתי נתניה. קשה לעכל זאת כמו גם את האפשרות שאוניות בנמל עזה לא יפרקו רק מלט ויעמיסו הדרים אלא גם יפרקו קטיושות. אבל מול החלופה הדמוגרפית והמדינית ונוכח היכולת המבצעית והטכנולוגית של צה"ל, זה סיכון שאנחנו לא רק רשאים אלא חייבים לקחת.
נכון, אף מפלגה לא הציגה בצורה בוטה את חזונה לישראל 2010 בהקשר לסכסוך עם הפלשתינים. זה מדבר על תהליך 'שלום' ומו"מ 'בגובה העיניים' וזה מדבר על עיצוב גבולות הקבע של ישראל אבל גם מוסיף שלא תהיה יותר 'הינתקות חד-צדדית'.
קל מאוד להתבלבל. בכל אופן, גורלה של ארץ ישראל לחלוקה בינינו לפלשתינים קרוב מתמיד. הבחירות לכן יתמקדו לא בצורך לחלק את הארץ אלא באופן שנחלק אותה. בתחום הזה יש הבדלים גדולים מאוד. זה ממש לא אותו הדבר וזה נתון בידנו בבחירות הקרובות.
