החפירה הברברית ביריחו ארכיאולוג שיבוא לחפור באתר מסוים ישרטט תחילה את האתר בדיוק רב ככל האפשר. בשרטוט הוא מסמן את המקומות הבולטים ואת המקומות הראויים ביותר לחפירה. אחרי כן ישרטט בנפרד את מקום החפירה המדויק בצורת מלבן או ריבוע.
את החפירה יבצע על-פי השרטוט. הוא לא יחרוג מהקווים שרשם ואם בחפירה יחשוף אבן שקצותיה מעבר לקו הרשום לא יעקור את האבן אלא ינקה סביבה ויחפור תחתיה. את הדפנות ידאג ליישר לפני שיעמיק לחפור. האבן תבלוט מהדפנות אל חלל המלבן.
ההקפדה על דפנות ישרים ועל תחומים שאין חורגים מהם נחוצה מאוד. לעולם אין לדעת מה מסתתר באדמת האתר ואם ממצאים בעלי חשיבות יתגלו חשוב לציין את מקומם המדויק. חוקר אחר שיבוא כעבור שנים להמשיך בחקירת המקום יוכל לעשות זאת אם יהיו לפניו השרטוטים ויומן החפירה הקודם. לעיני המבקר באתר נראות שכבות הישובים בדפנות הישרות וכן גם שכבות האדמה והאפר. כל מי שנתקל במלבני חפירה כאלה יודע שהיתה כאן חפירה ארכיאולוגית.
החוקרים האנגליים פיתחו שיטה זו והם מקפידים עליה מאוד. בחפירות כאלה עשוי להתגלות חלק של מבנה ובהרבה מקרים רוצים החוקרים להרחיב את המלבן בכדי לעקוב אחר אותו מבנה . זו החלטה הכרוכה בשרטוטים חדשים ובמפה מחודשת של האתר. חוקר אנגלי יעדיף לחפור מלבן נוסף בצמוד לראשון ובלבד שלא יקלקל את הדפנות הישרים והמדודים. אך מי שיבקר בתל יריחו יראה בורות גדולים שנחפרו בחיפזון ובפראות. דפנותיהן אינן מיושרות ואינן מעוגלות. נדמה כאילו חפרו כאן בגנבה.
רק בתחתית הבורות הללו רואים דפנות מיושרות ומתקבל הרושם שהארכיאולוג בא לכאן אחר שמרבית החפירה הגדולה נעשתה בידי אחרים וכך לא נותר לו אלא לחפור בתחתית הבור. אך ידוע לנו שאת הבור כולו חפרו הפועלים ששכרה הגברת קניון וכי כל העבודה נעשתה תחת עיניה הפקוחות. קשה להאמין שמומחית בעלת שם בינלאומי עשתה מלאכה פראית כזו.
ביקרתי פעמים מספר במקום ביחד עם ארכיאולוגים שונים כדי לשמוע את חוות דעתם וזאת משום שאני לא יכולתי לזהות את שכבות הישובים השונים בדפנות הבורות הללו. על הדפנות יש נפולת אדמה. זו אדמה שהוציאו מהבור והניחו בערימה לצד הדופן. באין גדר סביב הבור מידרדרת האדמה חזרה אל הבור ומכסה את הדפנות.
ללא גדרות סביב הבורות הללו נמצאים המבקרים שהתקרבו אל הדפנות בסכנת חיים כי האדמה הרכה עלולה להתמוטט אל הבור.
מי שחופר בורות גדולים כאלה ואינו מקים גדר סביב נוהג בחוסר אחריות פלילי. כאן עבדה אשת מדע ידועת שם.
דוקטור בירן שעמד בראש אגף העתיקות לא היסס לקרוא למשטרה בכל מקרה של חפירה פראית במדינת ישראל, להעמיד אנשים לדין פלילי ואף לשלול מקבלנים רשיון בניה כשעשו חפירת נסיון. אך אזור יריחו לא נכלל בתחומי ישראל כשבורות אלו נחפרו.
בירדן יש גם כן אגף עתיקות. בראשו עמד דוקטור דג'אני באותה עת. הוא הקפיד לשמור על עתיקות הארץ. לא נעשתה כל חפירה בירדן ללא אישורו. בימיו למדו איכרים להמנע מחפירות בתוך שטחי החקלאות שלהם ואם התגלו כלים עתיקים בשדותיהם הרי היה זה בעת חריש וללא חפירה בכוונה.
אך ביריחו השתוללו החופרים בפראות ואיש לא עצר בעדם כי ביריחו עבדה הפרופסור קניון ומלבד היותה אשת מדע ידועת שם היתה גם חביבה על בית המלוכה שהרי באה לבטל את זכותו של העם היהודי על הארץ.
למה החליטה לחפור ביריחו, דווקא? לפי הכתוב בתנ"ך נחרבה יריחו בידי יהושע ועמדה בחורבנה שלוש מאות שנה. בתקופה כזו לבטח ייעלמו אחרוני השרידים מהחורבות והמקום יתכסה עפר וחלוקי נחל. אם כן למה להביא ראיה ממקום שמלכתחילה נחשב מפוקפק. יש בארץ ישראל תילי ערים שהיו מיושבות ביהודים החל מכבושי יהושע. מי שרוצה לברר את מספר השנים שבהן חיו יהודים בארץ מוטב שיבדוק ערים שהיו מיושבות ויראה מה הרציפות של הישוב היהודי בערים אלה.
מאחר שהגברת קניון לא רצתה לגלות ישובים יהודיים אלא התכוונה להציג כחסרת בסיס את הזיקה של היהודים לארץ הרי לבטח לא הלכה לחקור בחברון כי חברון לא נעזבה עעל-ידי תושביה היהודים עד שנת 1929. אפילו אחר שהרומאים הגלו את יהודי הארץ נותר בחברון ישוב יהודי שלא עזב.
שלוש מאות שנה אחר יהושע נוצר ישוב יהודי ביריחו ואין יודע מתי נעזב מיושביו היהודים. האם עם חורבן הבית הראשון? השני? ואולי לא נעזב כלל וכלל עד פרעות 1929 שהרי גם עזה וגם שכם היו מיושבים ביהודים עד אותן פרעות.
בכלל יש לחוקרים האנגליים תחושה של מבוכה בענין הישוב היהודי בארץ ישראל. הדברים ששוכחים ללמד את תלמידי ישראל ידועים לאנגלים. הם יודעים היטב שהתורכים המוסלמים והרעים שמרו על הקהילות היהודיות במקום מושבם, אך כשכבשו האנגלים הנאורים והטובים את הארץ גורשו היהודים ממקומות אלו על-ידי בני הברית של האנגלים. זה גורם מבוכה ויש כמה אנגלים שאפילו מתביישים בכך.
אך כשעוסקים במדע ובמדענים מתמלאים האנגלים גאווה. ארכיאולוגיה היא מדע והגברת קניון בעזרת המדע יכולה להקל על רגשות בני עמה אם תוכיח שאין הם צריכים להתבייש במה שעוללו כאן.
אז היא מגיעה ליריחו. זו העיר שבשנת 1937 - בזמן המרד הערבי הגדול כנגד הבריטים - הודיעו תושביה שאין ליהודים רשות להכנס לעירם וכל יהודי שיזדמן אליהם בשוגג לא ייצא חי. אחד מאתרי הביקור של תיירים ביריחו נמצא במרתף של בנין אחוזה פרטי. רצפת מוזאיקה שבמרכזה עיגול ובו מנורה בעלת שבע קנים בצדה הימני שופר ובשמאלי לולב. מתחת למנורה מופיע הכיתוב: "שלום על ישראל". בסמוך לכניסה יש כתובת ממוסגרת באותיות עבריות ובארמית המוקדשת למי שעשו את הפסיפס.
צפונית ליריחו במרחק כשני קילומטר יש מעין בשם עין-דיוך. בו נמצאים שרידי בית כנסת. היתה כאן עיירה בשם נערן. בית הכנסת התגלה כתוצאה מהפצצה בעת הקרבות בין הבריטים לתורכים במלחמת העולם הראשונה. גם כאן היתה רצפת פסיפס נהדרת וכתובות בעברית ובארמית.
כ-14 קילומטר דרומה ליריחו נמצאת קומרן שהיא מרכז כת האיסיים ובה הוטמנו המגילות הידועות בשם מגילות ים המלח או המגילות הגנוזות.
הגברת קניון מצאה עצמה במקום שופע עדויות על ישוב יהודי גדול ותוסס בעוד היא באה לבטל את קיומו. אך גילוי ישוב יהודי על-ידי ארכיאולוגים אינו גילוי נפוץ.
ישובים יהודיים גדולים היו בגולה: סורא, פומפדיתא, נהרדעא ובבל. הארכיאולוגיה "לא מצאה" אותם.
ארכיאולוגים אנגלים חפרו בנינוה, ארכיאולוגים גרמנים חפרו בתורכיה. ארכיאולוגים אירופאים ואמריקאים חפרו ביוון ובמצרים, גילו תגליות חשובות ולא מצאו ישובים יהודיים אלא אם היה ביניהם ארכיאולוג יהודי. שאז התגלו סימנים לבית כנסת ואפילו מקוה טהרה התגלתה. אך אם בין הארכיאולוגים לא היה אף יהודי הרי שסימני ישוב יהודי לא הופיעו.
המבנה המאפיין ביותר ישוב של יהודים הוא המקוה. בתי כנסת עתיקים שסמלים יהודיים מובהקים לא חקוקים באבניהן אינם מזוהים כבתי כנסת, אך מקוה טהרה אינה ניתנת להחלפה באמבטיה.
בכל מקום בו נחשפה מקוה ידעו החוקרים שיהודים חיו בו.
בארץ ישראל נחשפו אלפי מקוואות. בין אם למרגלות החומה המערבית של הר הבית ובין אם בבתי המגורים בציפורי. אפילו בכנסית הבשורה בנצרת יש מקוה עתיקה שבני המקום מאמינים כי היא המקוה הפרטית של משפחת ישו.
אך גילוי ישובים יהודיים בגולה אינו הגילוי שארכיאולוגים מבקשים בבואם לחטט ביוון או במסופוטמיה. ואם אין שרידי ישוב יהודי מתגלים הרי זה משום שלא היו שם יהודים.
אי-אפשר להתעלם משרידים של יהודים כל עוד מצוי בין החוקרים יהודי אחד. במדינות ערב לא הרשו לחוקר כזה להכנס וכך לא נתגלה בהן ישוב יהודי אחד. ביריחו היתה הגברת קניון וצוות עובדים ערבי.
לפניהם היה התל של העיר העתיקה ועל-פי הכתוב צריך התל הזה להכיל ישובים יהודיים מראש התל ועד שכבת הישוב של תקופת הברונזה המאוחרת.
ישובים יהודיים אינם כוס התה שלה. זה "לא מענין" אותה ולכן היא מניחה לחופרים שיחפרו במלוא המרץ, ישברו רצפות וקירות ויעמיקו עד שכבת הברונזה המאוחרת. מאותה שכבה ואילך מתחילה חפירה קפדנית, מסודרת וישרה כיאות לארכיאולוגית מאנגליה. אף יהודי לא היה שם לבדוק איזו מקוה נהרסה בחפירה הפראית ולאיזה כוון פנו פתחי הבתים.
צוות של ארכיאולוגים מטעם אגף העתיקות הגיע ליריחו ימים מספר אחר ששוחררה מידי הירדנים. אחר שהתבוננו וראו את הבורות הגדולים והחורבן שנוצר אמר הדוקטור בירן: "אכן מרובים שונאי ישראל."
פיר המים הנעלם ברשימה נפרדת עמדתי על נחיצותו וחיוניותו של הפיר אל מקור המים. הפיר נעשה בכדי להגיע אל מקור המים מבלי לצאת מחומות העיר. השתמשו בפיר רק כשאויב צר על העיר ואי אפשר לצאת מבין החומות לשאוב מים.
עיר שסגרה עצמה בחומות ומגדלים היא עיר מוכנה למצור. ואם בכל עיר אחרת בארץ נעשה פיר אל המים הרי בחום הנורא ביריחו אין להעלות על הדעת שלא תהיה גישה אל המים בעת מצור.
יתר על כן, מאחר שחומותיה הקדומות של יריחו נבנו בתקופה בה עדיין לא היה צבא בעולם והצבא היחיד היה צבא יריחו עצמה הרי שניתן להסיק מכך שביריחו המציאו את המצור והמציאו את הדרכים לגבור עליו. אם בנו מלכתחילה חומה וניסו לשחק את משחק המלחמה והמצור הרי לבטח למדו שיש למצוא גישה אל המים בזמן המצור.
מאחר שערים אחרות נבנו בתקופות מאוחרות יותר על-פי הדגם של יריחו סביר להניח שהיו אלה אנשים מיריחו שלימדו והדריכו כיצד לבנות או שהבנאים עצמם היו אנשי יריחו. החומות של הערים האחרות היו חיקוי של חומות יריחו. אם שם חפרו פיר אל המים לבטח למדו זאת מיריחו. הארכיאולוגים יכולים לחשב היכן נחפר הפיר על-פי שרידי הבתים ועל-פי כיוון הזרימה של מי המקום.
ביריחו לא התגלה פיר. מהדברים שכתבה הגברת קניון נראה לי שענין זה לא הטריד אותה. לאחר שנחפרו הבורות הגדולים שעיוותו וקלקלו את צורת התל חוששני שהפיר לא יימצא.
איני יודע אם נזק זה הינו בלתי הפיך כי בסופו של דבר ייתכן למצוא את הפיר על-ידי גרימת נזק נוסף כי אדמת הבורות מכסה על שרידי מבנים ורחובות ומקשה על הזיהוי והאיתור.
הבורות כשלעצמן הינן נזק שאין לתקנו.
אבני החומה השלישית האוניברסיטה העברית בירושלים גייסה את משאביה ותלמידיה מיד אחר שחרור הגדה המערבית וצוותים של סטודנטים ומורים יצאו לערוך סקרים ורשימות של כל האזורים ש"נפלו" בידי ישראל במלחמה.
במהירות רבה הכינו הפרופסור בנימין מזר והארכיאולוג מאיר בן דב את צוותי החפירה ליד הכותל המערבי. חפירות אלו לא הסתיימו עד היום.
אך חפירות וסקרים נעשו בכל העיר. כמה חדשים אחר שחרור העיר החליטה העירייה להכניס צינורות ביוב מתחת לרחובות העיר העתיקה ועבודת החפירה נעשתה בפיקוח ארכיאולוגי צמוד. האוצרות ההיסטוריים שנתגלו, כגון הקרדו , מנהרות להולכת מים, מקוואות וכ"ו מחזקים את הספורים ההיסטוריים של העיר.
עם החומה השלישית היו בעיות. שרטוטים ומפות של החומה נעשו על-ידי פרופסור סוקניק וצוותו בשנות העשרים ובשרטוטים אלה נראית חומה המתחילה בקרבת שער הפרחים וממשיכה בכוון רחוב סלאח א-דין של ימינו.
שנה לפני מלחמת ששת הימים התפרסם דו"ח של סקר ארכיאולוגי ירדני ולפיו לא נמצאו סימני חומה באזור שער הפרחים ואף לא בהמשך התוואי עד גן המכון האמריקאי לחקר המזרח. דוח זה סתר את ממצאי הפרופסור סוקניק. מיד אחר המלחמה התארגנה קבוצת סקר של התלמידים לארכיאולוגיה ויצאה לבדוק את המקומות המצוינים בסקר הירדני.
תוצאות הבדיקה הזו התפרסמו בדוח שיצא לאור אחר כשנה.
במקומות שהדוח הירדני ציין שאין אבני חומה אכן לא היו אבני חומה, בעוד שהדו"ח של פרופסור סוקניק תיאר שם אבנים בני שלושים טון כל אחת. אבנים במשקל שלושים טון אפשר לעקור ממקומן בעזרת מנוף אך הם משאירים סימנים שאין לטעות בהן.
האדמה מתחת לאבנים אלה הדוקה ולחוצה. כדי למחות סימנים כאלה זקוקה האדמה לשנים רבות של גשמי ברכה ואפילו אחר שנות ברכה וצמיחת דשא יגלה צילום אווירי מעל השטח היכן עמדו אבני החומה.
כדי לעקור את האבנים הללו בעזרת מנוף צריך היה אישור של העיריה ואישור של אגף העתיקות הירדני. מקבלים את האישורים הללו אחר שהאגף ממנה אדם שיעמוד ליד המנוף וישגיח על העקירה והסילוק של האבנים.
הדוח הירדני היה דוח ביניים של תוצאות הסקר באותה שנה. החוקרים הירדניים היו אמורים להמשיך ולסקור לאורך כל תוואי החומה השלישית ולהוציא דו"ח נוסף בשנה שלאחר מכן אך מלחמת ששת הימים קטעה עבודה זו. הסטודנטים של האוניברסיטה העברית מצאו שרק בקטע המצוין בדו"ח הסקר הירדני אין אבני חומה. מהנקודה בה נפסק הסקר הירדני עמדו האבנים במקומן.
בראש הסקר הירדני עמדה הפרופסור קתלין קניון. היא היתה האחראית. אישית אני מאמין שהיא פיקחה על עקירת אבני החומה מקומן.
המומחית לפלשתינה מלבד החפירות שעשתה והמחקרים הנלווים היתה פרופסור קניון נותנת הרצאות בארכיאולוגיה של פלשתינה. כך הגדירה היא את התחום. היא לא קראה לארץ זו בשם ארץ ישראל.
המדענים שראו את עבודותיה הביעו לא אחת התפעלות מהדיוק המדעי הרב בעבודתה ולרוב לא נטו לבחון עבודות אלו בעין ביקורתית.
אחר שהביאה את מסקנותיה מעונת החפירות הראשונה שלה ביריחו החלו להופיע גם המבקרים ובהם דמויות ידועות מעולם הארכיאולוגיה. עיקר הביקורת כנגדה היה שמסקנתה כי הישוב יריחו לא היה קיים כלל בתאריך בואו של יהושע מבוססת על פריטים שלא מצאה. במקומות אחרים שהיו קיימים באותו זמן נתגלו חרסים רבים של כלים שיובאו מקפריסין. ביריחו לא נתגלו חרסים מסוג זה וחסרונם של אלה היה סיבה למסקנתה שלא היה שם ישוב באותה עת.
אך היא טענה בספרה ששכבת הישוב היתה כולה חצץ וחלוקי נחל וכי אילו היה שם ישוב לא היתה נוצרת שכבה זו. קשה להזים דברים אלה משום שאי אפשר לבוא אל המקום, להתבונן ולהיווכח אם דבריה נכונים. כאמור נחפרו החתכים הללו כבורות פראיים ודפנותיהן התכסו נפולת המטשטשת את השכבות ואת מה שביניהן.
ב-1962 ביצעה חפירה ב"עיר התחתית" בירושלים. העיר התחתית היא עיר דוד שהיתה בנויה על העופל. העופל הוא המורד מחומות הר הבית לעבר נחל קדרון ומעין השילוח.
מה שגילתה בחפירות אלה התפרסם אחר מותה בספר בשם Digging Up Jerusalem . הספר מבוסס על רשימותיה והוצא לאור אחר מותה ואחר שנערך כראוי והוצאו ממנו קטעים מביכים.
עד מלחמת ששת הימים לא חדלה להרצות ולספר על הארכיאולוגיה של פלסתינה. על המתרחש בישראל שבתחומי הקו הירוק לא דיברה. מהתייחסותה ניתן לראות שהעדיפה להתעלם מישראל ומעצם קיומה של מדינה יהודית בחלק מאותה פלשתינה.
אך מישראל יצאו דו"חות מדעיים. בישראל היתה אוניברסיטה שלימדה ארכיאולוגיה ובוגרי האוניברסיטה יהודים היו שחיו באותה ארץ והדו"חות שלהם הצביעו על חיים תוססים של יהודים בארץ ועל תרבות גדולה שהיתה ליהודים דווקא, ארמונות, חומות ובתים בכל רחבי הארץ. יתר על כן, מהדו"חות הללו ניתן להסיק שההיסטוריה הכתובה לא הגזימה כלל וכלל באשר למרכזיותה ועוצמתה של ארץ ישראל היהודית. זה לא מסתדר עם השקפתה שהיהודים הם עם חסר שורשים ומולדת וחסר תרבות משל עצמו.
כל עוד היתה ישראל בגבולות המצומצמים של הגדה המערבית וכל עוד לא החזיקה ישראל בירושלים העתיקה יכולה היתה להרצות על ארכיאולוגיה פלסתינית מבלי להזכיר כלל את היהודים. גם לחפור בעופל אפשר מבלי להיווכח שהמבנה המונומנטאלי בו נתקלה שייך לעיר דוד וכי דוד הוא מלך יהודי וזו בירתו.
וכל עוד ישראל שם והירדנים כאן אפשר להביא מנוף ולסלק את אבני החומה השלישית כדי שלא תישאר עדות לגודלה של העיר כשהיתה כולה יהודית.
את מרבית הרשימות שצברה בשנים אלה שמרה בארכיון של מוזיאון רוקפלר מתוך כוונה לערוך אותם לספר אחר שתסיים את הסקר.
דייקנותה המדעית של פרופסור קניון בכל הקשור לארכיאולוגיה של פלסתינה היתה קשורה היטב בהתעלמות מוחלטת מכל הממצא הארכיאולוגי וממאות האתרים שלא חקרה ביהודה ובשומרון. לא חקרה, לא הזכירה את שמם בהרצאותיה ולא התיחסה אל ההיסטוריה שלהם. מאחר שחוקרים אחרים נהגו כמוה יכולה היתה להתגאות בדיוק המדעי שלה.
אחר מלחמת ששת הימים באה "ההתנפלות" של הארכיאולוגים והחוקרים היהודיים על כל האתרים השכוחים שנזנחו וכן גם על תוצאות הסקר שעשתה בירושלים. התנפלות שתוצאותיה מטילות חשד כבד על עבודתה.
הצדק ההיסטורי כשנה אחר מלחמת ששת הימים נודע שהגברת קניון ביקשה לבוא לירושלים ולהשלים את העבודה הממתינה לה בארכיון של מוזיאון רוקפלר.
היא לא ביקשה לחפור והאוניברסיטה העברית בירושלים ראתה בה חוקרת גדולה שהישגים עצומים נזקפים לזכותה. כשהגיעה לארץ ציפתה לה משלחת מטעם האוניברסיטה בראשות פרופסור ידוע מאוד וכמה מאנשי הסגל שלו. איני מציין את שמו של הפרופסור משום הכבוד שיש לי אליו. הוא הציע לה להתגורר במלון בו היתה האוניברסיטה מארחת אורחים מכובדים והציע כל עזרה שתידרש.
את הצעותיו לא קיבלה היא העדיפה להתגורר במלון הערבי בו נהגה להתגורר בשנים עברו. את העזרה שהציע לא דחתה כי חשבה שתזדקק לספריה הלאומית ולמכונות צילום המסמכים שבה.
לירושלים הגיעה מעמאן במכונית של הקונסוליה הבריטית הירושלמית. בירושלים המערבית היה גם כן קונסול בריטי אך זה מירושלים המזרחית לא קיבל כל הוראה לשנות מדיניות. הוא נותר במקומו כנציג בריטניה בירושלים הירדנית ואף לטייל לא יצא בירושלים העברית מבלי לשלוח בקשה רשמית למשרד החוץ של ישראל.
לחלקים ניכרים של פרשה זו הייתי עד.
העולם האקדמי אינו רואה עצמו שייך למציאות. בעיני העולם האקדמי היא אקדמאית נכבדה שכתבה חיבורים חשובים, גילתה גילויים גדולים והעמידה תלמידים הרבה.
העולם האקדמי עוצם עיניו נוכח שנאותיה, קטנוניותה ושקריה של הגברת. האקדמיה היא עולם חסר כבוד וחסר גאווה.
היא שהתה כמה שנים בארץ מבלי לגרום נזקים נוספים. הרצאות לא נתנה. יש לי חשד שהאוניברסיטה רצתה להזמין אוותה להרצאות והיא דחתה אותה. האוניברסיטאות שלנו מסוגלות לכך.
פעם אחת הוזמנה לוועדת חקירה שעסקה בשאלת הר הבית. הטענה הערבית היתה שהר הבית הוא מקום קדוש למוסלמים. בוועדת חקירה זו העידה שכל הסימנים מראים כי על הר הבית עמד מקדש שלמה ואין למוסלמים זכויות יתר במקום. כמדומני שהיתה זו הפעם היחידה בחייה שאמרה דבר בזכותו של העם היהודי.
אך בזמן שהותה כאן יכלה להיווכח בתנועת ההתיישבות היהודית בהר יהודה ובשומרון. יכולה היתה לראות את מפקחי העתיקות הירדנים שהכירה בשמותיהם עובדים עבור אגף העתיקות הישראלי ומגלים אלפי שרידים ומבנים מתקופתו של יהושע ומתקופת מלכות בית דוד ומלכות בית ישראל בשומרון, עוצרים את שוד העתיקות ועקירת השרידים ומחזקים את הכתוב בתנ"ך ובכתבי הקדמונים.
בגבעון שהיתה עיר שואבי המים נתגלו מפעלי מים גדולים, העיר סוכות זוהתה בין יריחו לבית שאן. בהר סרטבה נחשפו שרידי מבצר פצאל.
בבקעה השוממת הוקמו מושבים. בעיניה ראתה את הארכיאולוגיה הפלסתינית אובדת ואת ארץ ישראל מתעוררת.
את הנזקים שעשתה ואת מעשי ההרס שלה נמנעים לפרסם. על החפירה הוונדלית שלה ביריחו לא מדברים. יתר על כן נוהגים לצטט מדבריה במחקרים ארכיאולוגיים. אני מניח שהבינה כי גילוייה הגדולים מתגמדים לעומת המעשים שעשתה ואלה ייזכרו לדראון עולם.
אין צדק אמיתי יותר מהצדק הפואטי.